בקיצור, אחותי, בפרשת בשלח עם ישראל יצא ממצרים עם מלא מצות, קצת מרור בשביל הטעם, מזוודות מרוטות, ילדים זבי חוטם, עזים מסריחות, וכמובן הארון של יוסף שבלעדיו הם לא זזים. משה מוריד אפליקציית עמוד ענן שאומרת להם בעוד ארבע מאות מטר פנו ימינה בתנאי שאתם לא הנהג, ולרגע נדמה שכולם מרוצים.

אבל הפרשה הזאת עמוסה בטוויסטים: פתאום נשמעות דהרות עמומות מאחור, בני ישראל מסתובבים ורואים את כל צבא מצרים מסתער עליהם בתוך ענן אבק אפור.

“ג׳יזס, מושיקו, מה עשית לנו???” כולם מתחילים לצרוח בהיסטריה, אבל משה נעמד מול ים סוף, מרים את ידיו השמימה, מניף את המטה שלו וקורע את הים לשניים. הוא יוצר שביל באמצע הים וצועק לבני ישראל: יאללה תעברו כבר, יה בכיינים!

 

 

"בצאת ישראל ממצרים." צילום ירדן שירי זגורי

"בצאת ישראל ממצרים." צילום ירדן שירי זגורי

בני ישראל מרימים את שולי הגלביות ושמים ספרינט מטורף לחופי סיני, ואז משה סוגר את הים והמצרים טובעים כולם. מרים כל כך שמחה שהיא לוקחת תוף ומתחילה לתופף ולשיר ולרקוד את שירת הים, ואחריה מפזזות כל הנשים שמפנטזות על הארץ המובטחת, על אילת ועל קניות ללא מעמ.

כולם מבסוטים אבל פתאום מגלים שכל המצות נרטבו.

״מה נאכל??״ נשמעות זעקות שבר, ״כבר עדיף היה להיות עבד במצרים!״ אז אלוהים מוריד להם מן מהשמים. אפשר עם רוטב ברביקיו? שואלים בני ישראל, ואלוהים מוריד להם גם טריאקי וספייסי-מיונז ומנה לטבעונים. אבל אנחנו צמאים! זועקים בני ישראל. ומשה, למרות שהוא כבר מותש, מכה בסלע ויצאו ממנו מים בטעמים.

איך שהם גומרים לאכול ושוקלים איזה שנ"צ, הם קולטים את בני עמלק הערסים מגיחים מאחורי ההר. די, נמאס, מתי ייגמר כבר הפרק המתיש הזה? זועקים בני ישראל, אבל גם הפעם אלוהים עוזר להם לנצח כמו גדולים.

אז מה אנו למדים מהפרשה הזאת?

שלא משנה מה אלוהים עושה וכמה קשה עובד משה, בני ישראל מתגלים כחבורה של בכיינים. אבל ממה נובע כל הנהי הזה? בני ישראל הם פשוט קטני אמונה. הם נרעדים מכל שינוי, עושים במכנסיים מכל איום, מצפים כל הזמן לרע מכל, כי ככה זה כשאנשים לא מאמינים.

אמונה נותנת כוח - כשאתה מאמין שתצליח להתמודד עם בעיה אתה מגדיל את הסיכוי שלך להתמודד בעשרות מונים. אבל כשאתה מאמין שיהיה רע, לא משנה מה יהיה לך - תרגיש חלש ופגיע. תראי את בני ישראל - יש להם את משה רבנו, המנהיג האולטימטיבי, יש להם אפליקציית עמוד ענן, והכי חשוב - יש להם את אלוהים. עדיין, לבני ישראל קשה להשתחרר מתפיסת העבדות שלהם, הם רגילים לחיות בתוך פחדים. הם כל כך התרגלו לשרוד את היום-יום מתוך הפחד ומתוך השליליזם, שזה הדבר היחיד שממשיך להנחות אותם בחיים.

אין פלא שבסוף אלוהים החליט שזה דור דפוק שעדיף שיישאר במדבר, כי עם אנשים כאלה אי אפשר לבנות מדינה. אבל אנחנו יכולים להביט בהם בכל פעם שקשה לנו, ולנהוג אחרת. להימנע מלהיסחף לתסריטים שליליים ולזכור שמה שמחזק אותנו זה התקווה והאמונה.

אז אחותי, שתהיה לך ולכל בני ישראל שבת של פינוק ומנוחה

שבת שבה נצליח לחשוב חיובי ולהגביה לעצמנו את תקרת השמחה

שבת שבה במקום תסריט אימה נצליח לכתוב לסיפור שלנו המשך מקסים

שבת שבה נתמלא בתקווה ובאופטימיות ואולי אפילו נאמין בניסים