חיכיתי לה כל סוף השבוע כלמלאך גואל, ליועצת ההנקה. אין יועצת הנקה בסוף שבוע, פשוט אין. מה לעשות שאני בחרתי ללדת ביום חמישי (כלומר בחרו לילד אותי ביום חמישי, אני עוד קיוויתי ללכת הביתה ולחזור עוד שבוע שבועיים, מה בוער? אבל הצוות הרפואי חשב שאני מתלוצצת עם רופאי) אז אין לי אלה להלין על עצמי כמו שאומרים.

 

היה סוף שבוע קשה.  אומרים שהנקה לא אמורה לכאוב, אבל היא כואבת לעזאזל, כואבת מאוד, לפחות בהתחלה. על זה לא מדברים בקורס הכנה ללידה וזה נפל עלי ועל הגורונת כרעם ביום בהיר.

 

האחיות החביבות ניסו לעזור, אבל הן לא היו יועצות הנקה. כל מה שהן יכלו לעשות זה לחזור על המנטרה של: "זה לא אמור לכאוב, ואם זה כואב סימן שמשהו לא נכון. ברגע שתניקי נכון תראי שזה עובר". אבל מה לא נכון? "אולי היא לא תופסת מספיק מסביב לפטמה". הסתכלתי על הגורונת שלי שנראתה מרוכזת במיוחד. אם אני אדחוף לה עוד קצת ציצי, יש סיכוי שהיא תיחנק. מה אני לא עושה בסדר? מה? מה כל כך דפוק בי, שאני לא מצליחה לעשות דבר שאמור להיות כל כך טבעי? מילא נחכה ליועצת ההנקה, היא תיגאל אותי מייסוריי.

 

אני יושבת חשופת דד, הגורונת במצב שתיים, עובדת קשה. יועצת ההנקה החביבה עם משקפיים על קצה החוטם מסתכלת עלינו בריכוז ממרחק של עשרה סנטימטרים. יש לי הרגשה שהיא עוד מעט תוציא זכוכית מגדלת,  הייתי צוחקת אם זה לא היה כואב.

 

"פה זאת היועצת הנקה?", נשמע קול גברי רועם וקופיף אנושי, מלווה באישה חמוצה נכנסים לחדר. יועצת ההנקה ממהרת לחצוץ ביניהם לביני: "סליחה, לא להיכנס יש כאן אישה מניקה!". "אבל גם אשתי צריכה להניק!" מתנצח הברנש וממשיך לצעוד פנימה עם החמוצה וסל קל עם דור ההמשך. לי דווקא לא אכפת. בשלב הזה לא מעניין אותי מי רואה ומה, אני רק לא רוצה שייקחו לי את היועצת כן? בכל זאת חיכיתי כל סוף השבוע.

 

"לא הולך לה בהנקה", ממשיך הקופיף להתעלם ממני "תסבירי לה שזה חשוב להניק, נכון זה חשוב להניק?". "כואב" מבהירה החמוצה, "אתה לא מבין שזה כואב?". "תגידי לה", הוא לוחץ על היועצת, "תגידי לה שאין כמו הנקה. ממי עדיף שעכשיו נבכה ואחר כך נצחק, מה את רוצה שעכשיו נצחק ואחר כך נבכה?". אני מסתכלת על הסל קל. אתם תבכו בכל מקרה, למרות שיש המון אנשים שישבעו שמה שיושב שם דווקא מצחיק.

 

"אתה לא מבין מה זה", החמוצה על סף דמעות, "זה הרגשה של...", היא לא מוצאת את המילים. יכולתי לעזור לה, נייר זכוכית שמשייף לך את העור, פצירה, היו לי עוד דימויים אבל לא רציתי לאבד את חיבתה של היועצת.

 

"ממי אני מבין שכואב", ממשיך החוליה החסרה בנון שלנטיות גמורה: "אבל אין כמו הנקה, את לא מבינה? נכון שאין כמו הנקה?" הוא לוחץ את היועצת שלי. "תראה", גורסת היא בדיפלומטיות "כן, ולא. הנקה זו בוודאי צורת תזונה מועדפת, אבל אם אה...?", "לימור" , "לימור, לא מתחברת". "למה לא מתחברת" מתפרץ הקופיף "מתחברת, מתחברת". לימור מקנחת את האף בשרוול בקולניות והיועצת ממשיכה: "אם היא לא מתחברת, אז בוודאי שזה לא שווה ואתה צריך לכבד את ההחלטה שלה, כי אחרי הכל היא זאת שצריכה להניק".  קיוויתי שהוא לא יכה אותה, אחרי הכל חיכיתי לה כל הסוף שבוע, אבל הברנש גילה איפוק: "מכבד, ברור שמכבד, זורם איתך נשמה, אבל כמו שאמרת גברת היא זאת שצריכה להניק".  אי אפשר להגיד שהוא לא הקשיב.

 

"טוב בכל מקרה אני לא יכולה לשבת איתך עכשיו" מוסרת לה היועצת תוך שהיא ממששת לה את החזה ( "איה! " ? לימור),  וקובעת שיש לה גודש. "צריך לזה לפחות שעה, וצריך לקבוע פגישה מסודרת. אבל בינתיים את צריכה לפחות לשאוב". לימור מסתכלת עליה בתימהון והיועצת  הולכת להביא משאבה.

 

אני נשארת לבד עם הצמד, עדיין מניקה. כלומר אני מקווה. הגורנת עושה שם משהו, אין לי מושג מה בדיוק. "אתה לא מבין מה זה", לוחשת לימור, ואני מתלבטת אם להתערב. מה להגיד לה? לו? מצד אחד חבל לי שלימור מתייאשת כל כך מהר כי יכול להיות שבאמת כמו שאומרים זה עובר ופגישה עם יועצת הנקה תסדר אותה, אפילו לי כואב קצת פחות. מצד שני, אני מבינה אותה. זה באמת כואב, זר לא יבין זאת ואני יודעת אם זה באמת עובר? כדברי השיר, פחות אבל עוד כואב.

 

היועצת שלי חוזרת עם משאבה, והבעל התומך, מתפקע מצחוק וקובע שלימור "נראית כמו פרה, כמו פרה את נראית". הפעם לימור בוכה ממש, והברנש נוזף בה ש"צוחקים איתה, מה יש לה" ושואל אותה אם היא רוצה לקום בלילה ולהתחיל לרחוץ בקבוקים? המרצע יצא מהשק, הוא פשוט פוחד שהיא תבקש ממנו לשטוף איזה בקבוק, שום אג'נדה אמיתית חוץ מזה אין שם. נוח לו שההאכלה תהיה המחלקה הבלעדית שלה.  אני חושבת על בעלי שיחייה ששאל אותי ברחמנות אם אני לא רוצה לעבור למטרנה וזהו. ואני חשבתי שלי יש צרות בחיים.

 

אני והיועצת סוף סוף שוב לבד. לחרדתי היא מסתכלת בשעון, אבל אני בכל זאת מתעקשת לבזבז את הדקות היקרות ולדבר איתה על מה היה כאן בעצם.

 

"חבל על הזמן, היא לא תניק", מבהירה לי היועצת ישר "היא לא רוצה להניק, היא לא מתחברת לזה, הנה גם לך כואב אבל את רוצה להניק וזה ההבדל". לא ממש חשבתי על זה ככה עד עכשיו. לא ממש חשבתי על זה נקודה. היה ברור לי שמניקים, לפחות מנסים וזהו. למה בעצם אני מתעקשת להניק? אף אחד לא לוחץ עלי, אני עוברת לילות שימורים, אין לי מושג עם הגורונת בכלל אוכלת משהו, היא יונקת במשך שעות, מה שנקרא "הנקת אשכולות", האחיות מביטות בי בחמלה וזה בעיקר כואב, אז למה אני מתעקשת?

 

"טוב היא יונקת בסדר גמור" קוטעת היועצת שלי את סרעפי "היא תופסת טוב, הנה היא בולעת, את שומעת את הבליעה?", "אבל זה כואב", אני מוחה, לא יכול להיות שככה נגמר שיעור ההנקה שלי, בשביל זה חיכיתי כל הסוף שבוע? הייתי בטוחה שהיא תיתן לי טריק שיפסיק את הכאבים אחת ושתיים. היועצת שלי מחייכת אלי באימהיות. "כן זה כואב בהתחלה" ובזה מסתכם השיעור. כלומר אין פתרון קסם והמנטרה של "זה לא אמור לכאוב" בהתייחס להתחלת ההנקה, זה קשקוש בלבוש. זה אולי לא אמור, אבל זה בהחלט עשוי, בייחוד לבהירות עור, כדברי היועצת.

 

היועצת שלי נשבעת לי שזה עובר ושרק צריך לתת לזה קצת זמן, ואני נאחזת בזה כמו טובע בחסקה של המציל. איכשהו מנחם אותי לדעת שזאת צרת רבים, אני לא היחידה שזה כואב לה, הנה גם ללימור כואב.  אולי בכל זאת היה שווה לחכות כל סוף השבוע. אולי היא צודקת, אולי אני באמת רוצה להניק.