אני לא יודעת על מי אתן נמנות בנות, אבל אני, כזאת מין אימא, שכל משימה שמטילים על בתי מהגן, גורמת לי אושר גדול. אימא ? ילדה כזאת. צריך לעשות דגם מיני של סוכה?! מצוין! מיד אני אוספת זרדים, אצטרובלים וסרטים ישנים ומרכיבה עם בתי סוכה למופת. העיקר שיורשת העצר תבוא לגן עם העבודה הכי מושקעת ומקסימה, העיקר שתהיה גאה ושחס וחלילה שום דבר לא יפגום בביטחון העצמי הנבנה של בתי הבכורה.

וכך, לכבוד פורים, "קיבלנו" משימה משגעת: לעשות כאוות נפשנו במסכת פורים לבנה.

הנפש היצירתית וכשרון האומן הפלסטי החבוי שבי, נכנסו לפעולה: "אולי נעשה מסיכה מהטבע?!", "אולי מסיכת ממתקים צבעונית ומשגעת?!", "את יודעת מה, אולי בכלל נעשה דיוקן עצמי שלך על המסכה" ותוך כדי דיבור אני כבר אוספת מכל הבא ליד, צבעים, טושים, מדבקות צבעוניות, גזרי עיתונים, מוצצים ישנים ומה לא. איזה תענוג. תנו לי משימות גן ועשיתם אותי מאושרת!

אחרי שהבית נכנס לבלגאן עשייה, אימא אחת מתרגשת מרעיונותיה המופלאים, ילדה זאטוטה אחת מפזרת את כל מה שנאסף, על רצפת כל הבית (כולל דבק פלסטי מלכלך במיוחד וכמה פירורי במבה עליו שיידבקו היטב) רואה אני, כי כלת המסכה יושבת בצד עם פרצוף חמוץ. "מה קרה לך?!" אני אומרת לה, "המסכה שלך הולכת להיות המסכה הכי יפה בגן!". "אבל אני רוצה מסיכת ברטס" היא אומרת לי. "איכס! מסיכת ברטס?! לכולן תהיה מסיכת ברטס ? אנחנו נעשה מסכה שאין לאף אחת" וממשיכה במלאכת האיסוף והמחשבה.

"אבל אני רוצה מסכת ברטס!" חוזרת בתי על הרעיון הבלתי מנצח שלה, והולכת לישון עצובה ומהורהרת.

וכשמגיע גם זמני לישון (זה גם מגיע בסוף...), אני מרגישה כאב בטן איום ונורא של מועקה, שמשחרר בחילה פסיכוסומאטית ודאית. אני פשוט לא נותנת לה להתבטא, אני מבינה. הילדה רוצה מסכת ברטס לכל הרוחות, וכל מה שהיא עושה בזמן שאני טורחת על המסכה הפוסט מודרניסטית שלי הוא, להיות עסוקה בלא לאכזב אותי ולא להפריע לי ביצירה, בדיוק כמו שלימדתי אותה (כשאימא כותבת, לא מדברים איתה...). 

אז יש דברים כנראה, שלא מלמדים בבית ספר, וגם לא מלמדים באוניברסיטה או בחוגי הורים. יש דברים שלומדים פשוט מהילדים שלנו. מסכת הברטס הייתה רק שלה והיא תלויה עכשיו בגן בגאון, מחייכת חיוך סקסי למסכת הזורו שמימינה ולמסכת הספיידרמן שמשמאלה. גם התחפושת לפורים היא רק שלה עכשיו, והספר שקוראים בערב הוא רק שלה. ואני, אני פה בשביל להקשיב. מבטיחה.

תגיות