נעמי שמר

 

ללי שמר, בתה של נעמי שמר, מספרת כי כל הבעת כבוד מסוג זה שימחה אותה, לא נראתה לה מובנת מאליה ולעתים גם הפתיעה. גם בחייה רבים הרגישו כך כלפי שיריה ואישיותה, וגם הביעו את רגשותיהם בדרכים מגוונות ומרגשות, אבל היא לא העלתה בדעתה את עוצמת האהבה וההערכה שמובעות כלפיה אחרי מותה.   
"כולנו מכירים שירים שנכתבו בהשפעתה, ולעתים אפילו מחקים את סגנונה. אבל נדמה לי שזה לא ממש העסיק אותה." אומרת ללי "ייתכן שבתקופות מסוימות היא התכוונה להשפיע בתחומים אחרים, לאו דווקא על תחום הזמר: על הלשון העברית (היא היתה חברת האקדמיה ללשון), על זכויות יוצרים (כיו"ר אקו"ם, למשל), וגם על ענייני הציבור והלאום (טור אישי בעיתון "דבר" ועוד). אבל היחס לעיסוק המרכזי שלה - כתיבה והלחנה - התאפיין ברצינות וענייניות של בעלת מלאכה יסודית, חרוצה וצנועה (כן, כן), שכל שאיפתה היא "לגמור יום עבודה" כמיטב החינוך החלוצי בקבוצת כנרת במאה הקודמת. "

נעמי  התייחסה תמיד באופן ענייני לכל קול חדש וצעיר. את חלקם אהבה, ואחרים פחות. "אני מעזה לשער שהיא ראתה בחילופי הדורות בזמר העברי וביצירה בכלל התפתחות טבעית - וכך כתבה (ושרה, יחד עם גידי גוב) בשנת היובל למדינה: "לקול המנגינות הצעירות/ תנחתנה ציפורים על צמרות/ ולא יהיו לי אשליות/ כי ככה זה אמור להיות".   

בכל הזדמנות הזכירה את מורתה שושנה ישראלי, שיחד עם בעלה עמינדב לימדו את ילדי העמק הרכים עברית משובחת ותנ"ך. את רחל המשוררת היא העריצה מילדות, ולימים ניהלה איתה מעין דו שיח בין נפשות יוצרות. היא לא רק הלחינה רבים משירי רחל (המוכר ביותר הוא "כנרת" - "שם הרי גולן") אלא התגעגעה כמוה לנופי כנרת והתכתבה עם השפה השירית שלה. אבל האישה שהשפיעה עליה בעוצמה הרבה ביותר היתה כנראה אימה, רבקה ספיר, חלוצה, אינטלקטואלית, מוזיקלית, ערכית, אידיאליסטית, שראתה בטיפוח הכישרון של ביתה ייעוד, החל מלימודי הפסנתר בגיל רך ועד ההתעקשות על שליחתה לאקדמיה למוזיקה (שאותה סיימה בהצטיינות). דמותה ליוותה את אמא כל חייה, בכל הצמתים החשובים והמכובדים, כולל פרסים ותארים. בשיר "דיוקן אמי"  היא הנציחה את הקשר הייחודי הזה: "ובאין קמע לי או נר/ דיוקן-אמי עלי שומר/ הוא מגבוה כמו מקשיב/ ואת המנגינה מכתיב/ אל?י".