פרסומת לגאפ: מה זה רזה מדי?
שמישהו יעיר אותי: נרדמתי ונחתתי בפלנטה שבה רזון חולני הוא מנודה ואסור. אולי זה בכלל סרט מדע בדיוני שבו הציבור הרחב (תרתי משמע?) קורא להוקיע חברות אופנה שמשתמשות בדוגמניות רזות מדי. מתי זה קרה? איך זה קרה? והאם זה אומר שאחוזי המכירות של החסה צנחו פתאום?
חברת גאפ פרסמה בשבוע שעבר, בעמוד הפייסבוק שלה, כמה תמונות מתוך הקטלוג החדש ודווקא שם, אצל מותג שמתהדר בכישוריו להלביש גם נשים וגברים במידות גדולות מהממוצע (עד מידה 48), ניבטו מן המסך קבוצת בנות דקיקות באופן מעורר חלחלה. התגובות לא איחרו לבוא: "איכסה", "גועל נפש" ו"תנו להן לאכול" מילאו את העמוד של החברה, כמו גם את כל הכתבות שבאו בעקבותיה.
טוב, האמת היא שמקרה "גאפ" בישראל הוא רק עוד דוגמה אחת מיני רבות בתקופה האחרונה, ששבות ומוכיחות לנו שלכולם נמאס כבר לראות מקלות אוזניים שדופים משמשים על תקן קולבים אנושיים.
רזון בקטלוג גאפ
אם רק ניתן היה להחליף את האצבע של כפתור הלייק באחת אחרת, כנראה שגם שם העניין היה מסתכם בהפגזה. אלה חדשות טובות, בסך הכל: "גאפ" מצטרפת לשורה ארוכה של חברות ובתי אופנה שעשו לאורך השנים האחרונות שימוש בדוגמניות רזות מדי וחטפו מיד אחר כך מטח של הטפות מוסר.
גם ב-2011 עדיין מעדיפים דוגמניות רזות
אז למה החברות ממשיכות לעשות את זה? אולי כי גם ב-2011, הרבה אחרי שרוב העולם הפנים שלהיות רזה מדי זה לא רק לא יפה או נשי, זה גם מאוד לא בריא ומשדר מסר מעוות לעולם ? יש עדיין מעצבי אופנה שמתעקשים להשחיל מקלות לתוך הבגדים שלהם.
עוד מקטלוג גאפ
בשנות התשעים זה היה עניין שגרתי למדי: דוגמניות שדופות כמו קייט מוס של אז ריצדו לנו מול הפרצוף תחת כל שער מגזין ופרסומת רעננה. אז קראו לזה "הרואין שיק" וזה נחשב למגניב. מראה הטום בוי, הבלתי נשי בעליל, נטול כל קימורים ועשיר בעצמות בריח וצלעות בולטות מדי. באיזשהו שלב, כשאחוזי האנורקסיה זינקו לשחקים, החליטו שאולי כדאי להפסיק עם העניין הזה.
לעורכות המגזינים נמאס ממידות קטנות
בשנים האחרונות תעשיית האופנה פונה נגד עצמה: עורכות מגזינים חשובות כמו אלכסנדרה שולמן ("ווג" הבריטי) קוראות למעצבי אופנה להפסיק לצייד אותן בבגדים קטנים כל כך, שלא מותירים להן ברירה אלא לגייס דוגמניות רזות מאוד, וסופר מודלס לשעבר כמו טיירה בנקס מתגאות בעלייה במשקל שבאה בעקבות הפרישה מהתחום (מאז היא כבר הספיקה להשיל את הק"ג העודפים. (פרט שולי).
אפילו מעצבי אופנה כמו ז'אן פול גוטייה, מעלים למסלולים שלהם נשים דשנות כמו הזמרת בת' דיטו, וגם המעצב הצרפתי Herv? L?ger טען לא מזמן שהדוגמניות של היום פשוט רזות מדי.
גם לישראל יש נציגים בטרנד: לפני כשבועיים הועלתה לקריאה ראשונה הצעת חוק בכנסת שבה, כל דוגמנית שנמצאת מתחת למינימום ה-BMI המתבקש (המודד את היחס בין המשקל לגובה), לא תוכל לעבוד בתחום. ובכל זאת, לא חסרות חברות אופנה שממאנות להפנים את הרמז. רק לפני חודשים ספורים העולם הזדעזע לגלות איך נראית אחת המלאכיות הראשיות של מותג ההלבשה התחתונה "ויקטוריה'ס סיקרט", קנדיס סוואנפול.
היא צולמה במסיבה של החברה, לבושה בביקיני ונראתה רזה כל כך, שמיד עלו השערות לכך שהיא אנורקטית (יש לי חדשות בשבילכם: 99% מהדוגמניות לוקות בסוג כזה או אחר של הפרעות אכילה). שנה לפני כן החברה חטפה על הראש כשהדוגמנית שלהם, אלכסנדרה אמברוסיו, הופיעה על שער מגזין "גלאמור" ונראתה רזה באופן מחשיד (במיוחד לאור העובדה שהייתה אחרי לידה).
גם בית האופנה האיטלקי "מיו מיו" ספג האשמות דומות, כשבקטלוג קיץ 2011 שלהם הופיעה דוגמנית שנראתה דקיקה כמו קיסם. שם מיהרו להבהיר שמדובר באפקטים של תאורה, ולא בדוגמנית שסובלת מתת משקל. מעצבת האופנה אן טיילור הואשמה בכך שהיא "מרזה" את הדוגמניות שלה בפוטושופ במידה בלתי מתקבלת על הדעת.
לא מודים שגם לנו יש בעיה
ומה קורה בישראל? אצלנו אף אחד לא מעז להודות שגל גדות, הפרזנטורית של חברת "קסטרו" היא פשוט רזה מדי, אבל היא נראית ממש טוב בבגדים שלהם, אז לכו תוכיחו אחרת.
אז בסדר, אפשר להאשים את חברות האופנה כמה שרוצים. וזה גם יהיה מוצדק: הן בהחלט אשמות וכל עוד הן ימשיכו למכור לקהל הקונים שלהן את האשליה שהבגדים נראים טוב רק על מי ששוקלת כמו עיפרון, כך נשות העולם ימשיכו לסבור שהן עצמן שמנות מדי. אבל האשמה נופלת בסופו של דבר רק עלינו: הן אולי נראות לנו רזות מדי, אבל שתקום האחת שלא הייתה רוצה להתעורר מחר בבוקר ולהיראות כמו מלאכית של ויקטוריה'ס סיקרט או שיגידו עליה "וואו, כמה את רזה".
לגנות את הבחירה של חברות האופנה בפייסבוק ובשאר האתרים זה דבר אחד. לקום בבוקר ולהגיד לעצמך שאת נראית מעולה גם אם את לא רזה מאוד ? זה כבר דבר אחר. וכשזה יקרה, אהיה מוכנה להאמין שמשהו באמת השתנה.
עוד ב-Onlife:
מהי הקריירה החדשה של נשות אפגניסטן





React to WordPress