ניקול קידמן ואיילת נחמיאס: הן מהנשים שעשו את השבוע

החוגגת

ניקול קידמן ? מזל טוב!

הייתם מאמינים שהיא כבר בת 44? רק בת 44? איך מודדים גיל בעולם שמקדש עשייה נמרצת לצד ערכי יופי בלתי אפשריים? ניקול קידמן מצליחה לעמוד בדרישות, וגם לשמור על איזושהי איכות שגורמת לי לחבב אותה חיבה מתמשכת ובלתי מסויגת.

נראה שזה חוש ההומור שלה, שעומד בניגוד למראה השברירי (מי שראה אותה בסרט הנפיחות האחרון של אדם סנדלר, "לזרום עם זה", יודע על מה אני מדברת).

לציון יום הולדתה שחל השבוע הנה ביטוי לעוד אחד מכישרונותיה הרבים ? השיר "Unusual Way" מתוך סרט המחזמר "Nine":

הזוכה

אליסה קמפנלה ? מיס אמריקה החדשה

אליסה יקרה,

אנחנו איננו מכירות ובכל זאת אני מבקשת לפנות אלייך אישית ולא לרכל עלייך מאחורי הגב, כפי שאני נוהגת בדרך כלל בבלוג הזה.

השבוע זכית בתואר מיס אמריקה, הטומן בחובו שלל קללות שיפלו עלייך כמו גשם ביום חורף ? אם לא תדעי להישמר מהן. למזלך הבאמת טוב, אני כאן בשבילך עם שלל הוראות הפעלה שיהפכו את מועקת הזכייה לנסבלת יותר.

ראשית, פתחי לך חיסכון ארוך מועד בחשבון הבנק שלך והכניסי לתוכו את רוב כספי הזכייה. מן הסתם התחביב הזה של המלכות עלה לך ולמשפחתך כסף רב. ככה זה כשאת בוחרת לך עיסוק שלא באמת נחוץ לאף אחד. אז כסי את חובותייך, ואת שאר הכסף תסגרי להרבה מאוד זמן.

שנית, אספי את כל הצ'ופרים והמתנות שיוענקו לך בשנת המלכות שלך ומייני אותם: דברים שימושיים ודברים שאפשר למכור. דברים שימושיים הם חפצים שבין כה היית קונה לעצמך כמו בגדים.

בכסף שתקבלי תמורת הדברים שאפשר למכור קני לעצמך מקום במוסד אקדמי בסדר גודל סביר. לא חייבת הרווארד, אבל גם לא אוניברסיטת לטביה. מדעי הרוח הם מחוץ לתחום, בחרי בחוג ראשי שבסופו תעודה מקצועית כלשהי.

שלישית, אל תמהרי להיפרד מהחבר שלך. אלא אם הוא גולדיגר בור ומפדח.

שיהיה בהצלחה!

הישראלית

לימור נחמיאס ? ספרות נשים אחרת

שבוע הספר או חודש הספר ? תלוי איזה סוג של קופה עושים עליכם במקום היישוב שלכם ? כבר פה, ואני רוצה לנצל את ההזדמנות ולכתוב כמה מילים על הסופרת הישראלית החביבה עליי.

ככה, שתדעו. כי משיחות עם אנשים (ואני באמת משתדלת לא לדבר עם אנשים על ספרים. לא יוצא מזה שום דבר טוב) עולה שהשם לימור נחמיאס לא מוכר מספיק. וגם כשאני מנסה להסביר למה אני אוהבת את הכתיבה שלה, אנשים לא יורדים לסוף דעתי.

אם כן, לימור נחמיאס היא סופרת ישראלית שיצרה, למיטב ידיעותיי הלא ממש מפליגות, סוג של גיבורה ספרותית חדש. אישה שמשכימה להרוג. הגיבורות שלה לא מפחדות להרים יד ? לא רק בתגובה לאלימות שמופעלת כלפיהן אלא גם כהתקפה.

את הספר הראשון שהוציאה, "אימא הייתה זוחלת", קראתי כשהייתי בתיכון. עד אז הכרתי גיבורות שהגבורה שלהן נמדדה במספר הכאפות שהחיים האכילו אותן. והנה נתגלתה לי גיבורה חדשה שחילקה כאפות חופשי לכל מי שעמד בדרכה. הספר הזה פתח לי את הראש ואת העיניים. גם כסגנון ספרותי שהיה חדש לי, וגם כאופציה לדרך חיים (שלא אימצתי, ועל כך אני מתחרטת יום יום ושעה שעה).

לשמחתי, הקולנוע הישראלי הצליח לתווך גיבורה אחת של לימור נחמיאס לקהל הרחב. הסרט "מרס תורכי" הוא עיבוד של ספרה השני, "צבוטותי", וגם בו הממד הפיזי בהתמודדות של הגיבורה עם העולם קיים. היא חוטפת, מוכה, נופלת, נחבלת ? וקמה. ומנצחת.

אז כשאתם נכנעים למשחק הקפיטליסטי המכונה "שבוע/חודש הספר העברי" והולכים לדוכנים, חפשו את הספרים של לימור נחמיאס. מלבד השניים שהזכרתי כאן יש גם הנובלה "פינג פונג חרדות" (ייקח לכם בדיוק שלוש שניות להתגבר על החופש שעושה נחמיאס בשימוש בעברית בטקסט הזה. אם אתם רואים שדרוש לכם יותר זמן ? תעברו הלאה ותגידו לעצמכם שאתם לא בני אדם) והרומן "סרט לבן על כיפה אדומה", שבו זוכה הממד הפיזי להיות מעין דמות נוספת בעלילה.

החוקרת

איימי גוטמן ? מה הופך אישה להצלחה אקדמית?

בסוף השבוע האחרון קראתי ראיון מרתק ב"ניו יורק טיימס" עם איימי גוטמן, נשיאת אוניברסיטת פנסילבניה. הראיון צד את עיני בזמן שישבתי וקראתי את התגובות שכתבו לי הגולשים על מקומן של נשים באקדמיה, נושא שנידון בפוסט הקודם שפרסמתי כאן.

גוטמן היא תיאורטיקנית בתחום מדעי המדינה, ובראיון היא מספרת על האופן שבו למדה לקחת סיכונים בתור אישה צעירה ובתם של מהגרים שהייתה הראשונה מבית הספר שלה שהצליחה להתקבל לאוניברסיטה יוקרתית, ומצאה את עצמה בעולם האקדמי שהדרישות בו הן לא רק למצוינות אלא גם לתעוזה ולהפגנת מנהיגות.

תובנות כאלה אפשר למצוא בראיונות רבים עם נשים חזקות, כי על זה לרוב שואלים אותן ועל זה לרוב הן אוהבות לענות.

אבל בראיון עם גוטמן חזרה שוב ושוב נקודה שלא יכולתי להתעלם ממנה: אהבת המתמטיקה שפיעמה בה מילדות. מבחינתי, זהו מפתח להבין את ההצלחה שלה בעולם שמקדש הצלחה של גברים ומופתע מהצלחה של נשים.

להבנתי, אישה שמצטיינת במתמטיקה מסמנת את עצמה בעיניי הסמכויות שסביבה ? הורים, מורים, האקדמיה ? כמי שראוי להשקיע בה ולקדם אותה.

גוטמן לא גדלה להיות מתמטיקאית ואת ההצלחה שלה במתמטיקה בילדותה היא זוקפת לנטייתה הטבעית למקצוע. ואני לא יכולה שלא לחשוב שהיא בת מזל. כשאת מצטיינת במקצוע היחיד כמעט שנחשב בבית הספר היסודי, את פותחת לעצמך דלתות לכל מה שתרצי לעשות בעתיד.

ואני לא יכולה שלא לתהות מה עושים היום בבתי הספר בארץ כדי לאפשר לתלמידות להצטיין במתמטיקה. ואיך מגיבים לתלמידות כאלה. ואיך מגיבים לחברותיהן שחסרות את הנטייה המתמטית הטבעית.

איימי גוטמן מצטיירת בראיון כאשת אקדמיה מ"הדור השלישי" ? כזו שמקדמת בברכה "רעיונות פרועים ומשוגעים", כהגדרתה, ומעודדת שיתוף והתייעצות עם עמיתים.

היא מעדיפה לשוחח עם אנשים מאשר לעיין בקורות החיים שלהם, ולא מתביישת לומר ששינה היא חלק חשוב בסדר היום של אדם עובד. הראיון איתה מעניין ואני ממליצה עליו מסיבות שונות, ורק מבקשת שתקדישו מחשבה למקומה של המתמטיקה בחיים שלכם ושל הבנות שלכם. יכול להיות ששם טמון הגרעין להצלחה? ואם כן ? מה עושים עם זה?

הלוחמת

ילנה בונר ? דור הולך ונעלם

בסוף השבוע שעבר הלכה לעולמה לוחמת זכויות האדם והאקטיביסטית ילנה בונר, שנודעה כמי שלחמה בעוולות שבוצעו בברית המועצות משנות ה-40 ועד לאלה שבוצעו בחבר העמים בשנות ה-90.

 יש אנשים שנדמה שהגורל בחר בהם והציב אותם במסלול מסוים שממנו אין להם דרך מילוט. כך נראה בעיניי מסלול חייה של בונר, שנולדה ב-1923 להורים שנפלו קורבן לגל הטיהורים הגדול של סטאלין בסוף שנות ה-30. אביה ודודה הוצאו להורג ואמה ודודתה נשלחו למחנה עבודה והוגלו.

בהמשך חייה היא נישאה לאנדריי סחרוב שהיה לסמל המאבק בשלטון הקומוניסטי.

כשאני עוברת על הביוגרפיה של בונר, אני מזהה בה פרטים מתוך הביוגרפיות של לא מעט אנשים מבוגרים שאני מכירה מחיי הפרטיים. אנשים שבאו "משם". העניין הוא שאנחנו עדיין לא השתחררנו בארץ מהתפיסה ש"משם" זה לא רק מהשואה.

לכל תפוצה מתפוצות ישראל יש שק גדול ושחור על גבה, שהמציאות הישראלית עדיין לא מאפשרת לה לפתוח. גם אחרי שנות ה-40 התרחשו בעולם מעשי נבלה של שלטונות כלפי נתיניהם, ואין קבוצה אתנית בארץ שלא נושאת איתה סיפורי זוועה. רק שלנו, כחברה, אין עדיין פנאי לשמוע ולהזדעזע ולנחם.

לכן מותה של ילנה בונר הוא בעיניי סימן אזהרה. חיים בינינו נשים ואנשים בני דורה, גם הם לוחמי חופש לשעבר או אנשים שעברו דיכוי בלתי נתפס, ואין לנו מושג. ואיך יהיה, כשאנחנו עדיין עסוקים בלהבין איך הזנחנו את ניצולי השואה. איך נתפנה להקדיש זמן ויחס (משאבים? אני לא מתיימרת להשלות את עצמי שגם משאבים) לניצולי הרדיפות בתפוצות השונות שלא זכו ליחסי ציבור?