בארבע וחצי שאני בחצי שעה איחור לצאת מהעבודה, מתקשרת אלי עיתונאית , ושואלת אותי מה הערכה שלנו לכמות המשתתפים.

אני מתנצלת ומסבירה לה שאין לי מושג, רק עכשיו יצאתי מהמשרד ואני לא מעודכנת.

 

שלוש דקות אחר כך, אחרי שהקפצתי את ההורים שלי  בפעם המי יודע כמה לאסוף את הילדים מהגן כי אין מצב שאני צולחת את פקקי ת"א ראשל"צ בחצי שעה אני פותחת סבב טלפונים, ראשונה שרית אמא חד הורית לילדה בת שנתיים ותשע , אני תופסת אותה באמצע האמבטיה לבת שלה, אנחנו מעדכנות אחת את השנייה יצא שזה בדיוק שבוע אטרף שלי, ויום אטרף שלה, אז שתינו שלחנו אחת לשנייה וגם לחלי שבכלל מהווה סוג של חמ"ל.

 

תגידי אני אומרת לה , כמה יבואו? אנחנו סוגרות שאם מגיעים 50 אנשים אנחנו מרוצות, מאז אנחנו עסוקות בלהוריד צפיות אחת לשנייה וגם לעיתונאים שמתקשרים. הטלפון הבא יוצא לחלי, חלי פתחה סוג של חמל" ומעדכנת באתר שלה את כל ההפגנות, חוץ מזה מלבד שלל העיסוקים שלה היא כמונו חיפשה בטירוף בימים האחרונים בלונים, את המשטרה, איך מפרסמים  וכל מה שצריך היא נטרפת בבית אני מחזקת אותה שהכי חשוב זה הבריאות עכשיו, ושעם בלגנים של הריון לא מתעסקים. היא מבואסת ואומרת שאולי תנסה להגיע בדרך לרופא. כל כך בא לי לנסוע לחבק אותה חזק! אבל מבט על השעון מראה כבר עשרה לחמש והפקק לא עושה קולות של נגמר.

 

בין לבין יש טלפונים של עבודה, עדכונים, סגירות, הצעות. הכול מתערבב לבליל  של דברים.

חמש ועשרה אני נוחתת בבית, ברור לי שאני בחיים לא אגיע לצד השני של ראשון  בחמש דקות, תוך כדי ריצה אני מחליפה חולצה (ביקשו צהוב) מארגנת תיק החתלה ליהונתן, מים למיכל, שוכחת לגמרי שצריך גם משהו לאכול..

 

 

אבא שלי חוזר עם הילדים מהגן, רק הגיעו חיבוקים עוד מלאן טלפונים ואני בחזרה באוטו. סבא קובי חוסך את כל הבלגן של למצוא חנייה ומקפיץ אותנו. מהמעבר חציה אני רואה כבר עגלות

יש ...  אני ושרית לא נלך לבד.

מגיעה לרחבת ההתכנסות , שמחה לראות אמהות עם שלטים על עגלות, בהתחלה היינו איזה עשר, ואז הגיעו עוד, ועוד, ועוד, ועוד..

פתאום לא היה מקום.

 

 

אני ושרית נפגשות לראשונה, התרגשות, תסתכלי כמה אנשים אני אומרת לה. גם טמיר מגיע, הוא אבא של ניב, צלם בחסד עליון וביטל את הכול להגיע. אני מייד מצוותת אותו לתקשורת. מבקשת מכל מי שיכול לצלם ולהעלות לפייסבוק. שיראו היי בראשון יש מלא אנשים.

 

אני ושרית רוצות לצאת , חמש וחצי כבר עבר אבל כל רגע משהי אומרת שעוד חברה שלה בדרך. אחרי כמה דקות הבנו שלא ילך ואם לא נזוז נשאר פה לנצח. אני מוצאת את עצמי על ספסל יהונתן על הידיים שלי (אזלה לו הסבלנות להיות בעגלה) שרית לידי ואני מביטה מסביב כמה אנשים  אמרנו תודה וקראנו לכולם לשמור על הסדר ועל הבטיחות של הילדים. הפחד והסיוט הכי גדול שלי היה שיקרה משהו לילד.

 

ואז בעודי מנסה לרדת מהספסל אני רואה נחשול ענק, נחשול של הורים, של סבים של סבתות, דתיים חילונים, בשלל שפות וצבעים שוטף את הצומת, מוחא כפיים (משהו שהוא לא פרקטי שאת דוחפת עגלה תוך כדי) שר ומתקדם, אני רואה אנשים שרק עברו ברחוב מצטרפים אלינו, אני כבר לא רואה את הסוף. איבדתי את האומדן לדעת כמה אנשים יש מאחורי.

 

אני הולכת ומסבירה למיכל מה קורה, מנהלת שיחה עם הצועדים שלצידי, אנחנו מחליפים דעות פסימיות והמון רצון לשנות. הגענו לגן העיר, בהתחלה שרית ואני חשבנו להתכנס שם על הדשא, היה ברור בחצי הדרך שאין שם מקום, אז אנחנו צועדים לרחבת העירייה.

 

בגן העיר חוברים אלינו פעילים חברתיים ופעילי אוהלי המחאה של ראשון, הם מהווים זריקת אנרגיה להורים תשושים .. הם מאורגנים יותר.

אנחנו נאספים, כל פעם מבקשים מאיתנו ללכת אחורה, עד שהרחבה מלאה, מישהו מבקש משרית וממני לעלות על המדרגות. אנחנו עומדות ונפעמות

חמישים איש עלק, אנחנו צוחקות.

 

 

שרית תופסת פיקוד, ומלהיבה את כולם, אין לנו מגפון ואין לנו מערכת הגברה אבל יש דממה בקהל שאנחנו מדברות, ופתאום מחיאות כפיים ופתאום קריאות מהקהל. אני שמתורגלת בדיבור מול קהל, מנסה למצוא את המילים הנכונות, בעיקר להגיד להם היי לא חשבתי שתבואו כל כך הרבה, להגיד תודה, לצעוק את הצעקה שלנו ההורים.

 

אנרגיה מטורפת שעוד רגע מתפרצת וכולם נורא רוצים לעשות ולשנות ...גם החברה של הנוער העובד והלומד מבקשים רשות לדבר, וקוראים לשינוי, החברה של האוהלים מבקשים שנחזור בתשע בערב גם להפגנה שלהם  וכולם צועקים שצריך שינוי. הילדים כבר חסרי סבלנות, אנחנו מודות לכולן שבאו ושרית מבטיחה שזה לא הסוף, שלא נעזוב. והאנרגיה.

 

עוד כמה מילים עם עיתונאים (סליחה לכולם שלא ממש הצלחתי), כמה מילים לטלוויזיה, והילדים כבר צועקים אמא אמא, כי כמה כבר אפשר להישאר פה... מתי הולכים אמרת שנלך לאכול גלידה בסוף...

 

אבל אני מוצאת את עצמי מקבלת פידבקים מדהימים מאנשים שאני לא מכירה, הכי ריגשו אותי קבוצה של נשים מבוגרות, אנחנו באנו להגיד כל הכבוד, אנחנו סבתות מחולון באנו במיוחד עם הנכדים , ההורים שלהם בעבודה אנחנו שומרות עליהם והגיע הזמן  שתוכלו לגדל ילדים כמו שצריך הן אומרות. רגע אחר כך ניגשות אליי קבוצת בנות דתיות, רצינו להגיד תודה הם אומרות, נפלא לראות שזו לא בעיה רק שלנו, עוד אנשים באים ואומרים תודה, מציעים הצעות, וגם כאלו שחושבים שאנחנו "פרווה" שהיה צריך לעשות בלגן, אני שוקלת מילים בכל זאת מלאן ילדים מסביב, ומסבירה להם את דעתי על דמוקרטיה. השיחה הזו זה שיעור באזרחות שאני בספק שאם אי פעם הילדים יחוו.

 

שמונה בערב, ההפגנות פותחות מערכות חדשות, מיכל מספרת בגאווה שהיא הייתה שם, ושזה חשוב, אני מתמלאת בגאווה שילדה בת 4.5 כבר יודעת . מאז טלפונים אסמיסים, תמונות שעולות ומחשבה של מה עושים הלאה. ולחשוב שכל זה התחיל מזה שאמרתי במשרד ? ראבק אין מצב שאני מספיקה להוציא את הילדים ולחזור לת"א בשביל ההפגנה, ואז צביקה (שמארגן שביתה), זרק לי אז תפתחי אוונט בראשון ופתאום יש מאות אנשים צועדים.  

תגיות