נולדתי בשנת 82, היישר לתוך מציאות מלחמתית של מלחמת לבנון הראשונה. כילדה שגדלה בגבולה הצפוני של מדינת ישראל, קיבוץ אילון, חיי היו תמיד מלווים בנפילות קטיושות, פחד תמידי וכוננות ספיגה.

 

מדי קיץ היינו יודעים שצפויה "הרפתקה" ביטחונית כלשהיא, כל שנה והמבצע שלה: ענבי זעם, דין וחשבון או סתם תקופה של מתיחות בגבול. המציאות הייתה שגרה של פחד, פחד שמרוב שהוא שם כל הזמן - כבר מתרגלים אליו. רגעי האימה הגדולים היו דווקא בזמן השקט המתוח בין ההפצצות שמחכים. ומחכים. ומחכים. לא יודעים אם מותר לצאת מהמקלט או לחזור לשגרה.

 

מרבית האירועים היו מתרחשים בערב או לפנות בוקר. כריזה ברמקול של הקיבוץ, אזעקה עולה ויורדת, וכולם רצים למקלט הקרוב. כמעט כולם. אמא שלי לא הייתה מוכנה לרדת למקלט בגלל שסבלה מקלסטרופוביה.

 

 

 

אני זוכרת את אביה אליזדה

בחורף בדרך כלל היה שקט, אך כשהתקרב הקיץ שבנו לשגרת ההפגזות. באזעקה הראשונה והשנייה הייתי מתלהבת ומצטרפת לחברות שלי למקלט, בדקות הראשונות כילדה זה נראה לי כמו מסיבת פיג'מות מאולתרת. אבל זה לעולם לא החזיק הרבה זמן.

 

זמן קצר אחרי שהגענו "למסיבה" במקלט היינו מתחילים לשמוע את הבומים שבחוץ. ואמא שלי לא לידי. הרצון לצאת לאמא שלי מתעצם, והלחץ והפחד לא נותנים לישון. אחרי הפעמים הראשונות כבר לא הסכמתי ללכת למקלט, ואמא שלי לא יכלה להילחם בי ? אז הצטרפתי אליה בחדר מוגן מאולתר.

 

קשה ולא נעים לי להיזכר בתקופה הזו. אבל יש זיכרון שלא מצליח להרפות. באחת ההתקפות נפלה קטיושה לא רחוק מהקיבוץ, ועוד אחת בוואדי - והחלון בחדר המוגן נסדק. ואני ישבתי בחדר המוגן מחבקת את הכלבה שלי, אמא שלי לידי, שתינו מחכות, חסרות אונים, שהסיוט ייגמר.

 

אני זוכרת את אביה אליזדה. לא הכרתי אותה. היא הייתה ילדה בת 5 במושב הסמוך, רסיס פגע לה בראש והיא נהרגה. הייתי בת 10 וזו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי על מוות של ילדים או בכלל מקטיושה. זו הפעם הראשונה שהבנתי שקטיושות הורגות, שזה יותר מבומים מפחידים, ושילדים, כמו אביה, ילדים כמוני, יכולים למות מזה.

 עד היום התמונות שלה מהעיתון לא מרפות ממני.

כשגדלתי כבר לא ירדתי למקלט. בשלב מסוים כבר נהיים אדישים לסכנה, פשוט מחכים שזה יעבור. אבל כשלא הייתי לצידן, הפחד על אמא שלי והכלבה שנותרו בקיבוץ ? משתק.

 

 

תל אביב - עיר ללא הפגזה

בצבא, שירתתי באותו גבול שאיים עלי כילדה ? בבירנית. גם שם המשכתי באותה שגרת חיים של כוננות ספיגה. אני זוכרת שקראו בכריזה וכולם חבשו קסדות ואפודים ונכנסו למרחב המוגן, אני הלכתי במין קהות חושים וניסיתי לאתר את הקטיושות והפצמ"רים שעברו מעל.

 

את ההלם הגדול קיבלתי כשעברתי לתל-אביב. דווקא כשהתרחקתי  מהקיבוץ - כל בום, נפץ של ילדים בפורים, אקדח פיקות, או סתם בית בשיפוץ שמשליכים ממנו חפצים למכולת אשפה וגורמים לרעש פתאומי ? מקפיצים אותי. אני מפחדת, רועדת, הלב נעצר. לוקח לי זמן עד שאני נזכרת שפה אין קטיושות. ואין מה לפחד.

 

במלחמת לבנון השנייה, חייתי בתל אביב - מנותקת לחלוטין מאותה מלחמה. כשבאתי לסוף השבוע בקיבוץ, נפלו טילים, היו שריפות ובומים. ישנתי בביתה של אימי, בית ילדותי, ופחדתי. הפחד שנעדר ברוב תקופת ילדותי הרים את ראשו. היום אני כבר יודעת. הפחד הזה לעולם לא ייעלם.

 

 

הפחד ממתין בפינה

הדרום הוא "הצפון החדש". תושביו סובלים כבר שנים רבות מירי הקסאמים מעזה, ילדים חיים במציאות הנוראית הזו. רובם כבר התרגלו, לתושבי שדירות ועוטף עזה כבר הצטרפו אשקלון ואשדוד, ולאחרונה גם באר שבע.

 

הם יפחדו, ולאט לאט יהפכו להיות אדישים, משהו ישתנה. ילדים לא אמורים להיות אדישים, זהו לא רוגע ? זו קהות חושים. זה לא בריא. עד כמה לא בריא?

 

 את זה הם יגלו אחרי שנים. הבום הראשון יפתיע אותם, אולי זה יהיה אפילו בלון שיתפוצץ לידם. אולי קפצון בפורים, אולי פליטת אגזוז ממכונית בסביבה. אבל הם לא ישמעו את זה ? הם ישמעו בום של קסאם. ויפחדו.

תגיות