שרה אנג'ל: "רוצה שדפני ליף תהיה ראש הממשלה"

אני רוצה שדפני ליף תהיה ראש ממשלה, אבל פוליטיקה לא מעניינת אותי. מטרידות אותי יותר המשימות הקטנות של החיים: בישול, ניקיון, כביסה וגיהוץ. האמת היא שאני חסרת דמיון בבישול, לא יודעת לבשל ומעסיקה מבשלת. אם צריך לסדר דברים בבית יש לי חברים שעוזרים, או שאני מזמינה אנשי מקצוע.

יותר ויותר שומעים על החיבור בין זמרים ים תיכוניים לפשע המאורגן.

אומנם אני מתרחקת מהעולם התחתון ומעבריינים כבר 25 שנה - אבל זה עדיין יד רוחצת יד. את הזמרים הים תיכוניים אוהבים גם עבריינים. בחפלות ובאירועים שלהם הזמרים מוזמנים לשבת בשולחן הכבוד בצוותא עם העבריינים ומקורביהם, וכך מתפתחים שיחה וקשרים. אני לא אוהבת חפלות, מוסיקה ים תיכונית או את החברה האלה.

אני לא מכירה מקרוב את הסיפור של מרגול.

נראה לי שבעקבות הסכסוך הכספי שלה עם האמרגן שלה, היא אולי שפכה את מר ליבה באירוע כזה, ומישהו נתן לה רעיון, או הציע לה פתרון. אני לא מאמינה שהיא תכננה להיות מעורבת בסחיטה ואיומים. לתחושתי עושים לה עוול.  

אין לי שום קשר עם אנשי העולם התחתון כבר שנים רבות.

מעולם לא נמשכתי לעולם התחתון אלא רק לשמעיה. עם זאת, היצרים האפלים שבלבו של כל אדם מעניינים אותי. אני בקשר עם שני חברי ילדות, ומבין חבריי לפחות 3 הם עורכי דין. אבל הקשר הקרוב והמשמעותי ביותר שלי הוא עם 4 חברות נפש שלי, ואולי זה אומר שנוח לי יותר עם נשים. החברים נותנים לי תחושה של משפחה. 

עוד בOnlife:

דליה מזור: "אני חכמה הרבה יותר אחרי שני גירושין"

צופית גרנט: "אני חושבת שגברים באמת אהבו אותי, רק בגיל הלא נכון"

נועה תשבי: "מזמן הפסקתי לעשות דיאטות"

כשהכרתי את שמעיה הייתי נערה צעירה ותמימה שנפלה ברשתו של עבריין כריזמטי.

התאהבתי בו אהבה מטורפת. נמשכתי לריגושים שליוו את ההישרדות שלו. היינו יחד 6 שנים, שנתיים מתוכם נשואים. שמעיה היה פמיניסט ענק. הוא תמך בדומיננטיות שלי, אולי בגלל שהיה אדם עם המון ביטחון עצמי. הוא העריך נשים יותר מאשר גברים. בשלב שבו הוא כבר היה שבר כלי, טיפלתי בו והפכתי להיות מעין אמא שלו; כדי להגן עליו הזזתי אותו הצדה ועמדתי בחזית.

היום אני יודעת ששום דבר לא היה משכנע אותי אז לוותר על הקשר עם שמעיה.

נערה שמתאהבת בעבריין פורץ גבולות וכריזמטי - אבודה. הסקרנות, ההרפתקנות והריגושים שהיא חווה איתו מכריעים את הכף. תמיד רציתי למלא את החיים  שלי בהרפתקאות כי תכננתי להיות סופרת ורציתי שיהיה לי חומר לכתיבה. אבי רצה שאלמד משפטים אבל אני רציתי להתנסות בכל החוויות האפשריות ולהיחשף לכל מגוון הרגשות.

מאז הקשר עם שמעיה היו לי ארבע מערכות יחסים ממושכות.

הן נמשכו חמש שנים, שלוש שנים ושנתיים. עד שהבנתי שאני בנויה לפראות ולחופש. אני מרגישה שם טוב, חם וחונק מדי, כמו שמיכת פוך בקיץ. אני נגד נישואין, כי הם הורגים את האהבה, שגם חיי המדף שלה אינם ארוכים במיוחד.

בהתחלה אנשים חשבו שאני מפלצת.  

לאט לאט, בעקבות הספרים שכתבתי וההרצאות שאני נותנת, שבהן אני מספרת על המסע שעברתי מהתהום עד לשיקום, אנשים מבינים שאני הילדה הטובה שיכולה להיות להם בבית.

הורים מתקשרים אלי עם סיפורים קורעי לב על בנות שמתאהבות בעבריינים ומבקשים ממני לדבר עם הבת.

אני מסרבת, כי דיבורים לא יעזרו כאן. הרבה יותר קשה להוציא בנות מקטע כזה מאשר בנים מפשע. עם זאת, אסור לזרוק בת מהבית, כי בחוץ תמיד יש מי שיאסוף אותה, ומצבה אז יהיה בכי רע. בסוף כל הרצאה שלי באות אלי נערות צעירות או נשים, ומתוודות על הסתבכויות שלהן בעבר.

אני באה מבית הרוס.

אבי היה אדם משכיל, איש ספר, אבל אמי לא ידעה קרוא וכתוב, עד שהתחלתי לכתוב בעיתונות, ואז היא למדה כדי לקרוא כתבות שלי. הפער בין הוריי היה עצום, ושנים הם לא החליפו מלה זה עם זה. מדי שנתיים-שלוש הם התפייסו והולידו עוד ילד. במשך היום הייתי עם אמי ואחיותיי יחד באווירה משפחתית, אבל בערב כשאבא היה מגיע היתה משתררת בבית שתיקה קודרת.

כל הגבולות נפרצו כשהייתי בת 16 והוריי התגרשו.

הם רצו להתגרש עוד הרבה לפני כן, אבל אני לא הסכמתי. אבי התחתן שוב עם בחורה בת 19, ואני נשארתי עם אמי ואחיותיי. אבא היה סמכותי והיה לי כבוד כלפיו, אבל עם אמי יכולתי לעשות מה שרציתי.

הייתי ילדה של אבא וקינאתי באשתו החדשה.

ייתכן שהבעיטה שלי במוסכמות היא מרד נעורים, כאב על התפרקות המשפחה; רצון להעניש אותם, להעמיד אותם בניסיון, והרבה הרס עצמי.

גיליתי את אמי והתאהבתי בה כשהייתי בכלא.

הורי לא נטשו אותי לרגע. דווקא אמא התגלתה כסלע והיתה מקור של כוח בשבילי. אבא שלי עוד הספיק לראות שזוכיתי בבית המשפט, אבל אחרי חודש התגלה אצלו סרטן שהרג אותו מיד אחר כך, בגלל הסבל שעבר עליו כשהייתי בכלא. גברים נוטים להפנות את הסבל והקושי שלהם פנימה. 

כתיבת ספר בשבילי זה כמו הריון - מסע גופני ונפשי כבד, ואני מרגישה לא פעם במהלכו לאות וכאבי גב.

כל ספר שכתבתי לקח לי בין שנתיים לשלוש. את 'ירח משוגע' כתבתי במשך 5 שנים יום יום. שמעתי על גבר שאשתו קיבלה אירוע מוחי והפכה לצמח. הוא הביא אותה מארצות הברית ל'בית רבקה' וטיפל בה. למרות אהבתו ומסירותו, התגברו אצלו ערכי החברה הדתית, ותוך חודשיים הוא קיבל בקלות רבה היתר מהרבנות לשאת אשה אחרת על פניה. הסיפור הזה הטריד אותי הרבה זמן והפך לסיפור המסגרת של ספרי החדש.

בכל הספרים שכתבתי הגיבור שלי מנצח.

בכתיבה שלי אני מרגישה מחויבות לסוף אופטימי. בסיפורים שלי אני משכתבת את חיי, עוברת חוויה מתקנת כתהליך ריפוי נפשי במקום פסיכולוג. אין לי חרדת כתיבה או מעצורים. כל ספר דורש ממני תחקיר מפרך; ב'ירח משוגע' ביקרתי בבית לוינשטיין, במועדוני איגרוף, ונפגשתי עם פסיכולוגים בלשכות רווחה.

אני בת 52, אבל לא חוששת מהזדקנות.

אני נהנית מהתבונה שבאה עם הגיל. לא מדאיג אותי עוד קמט. אי אפשר לעצור את הזמן, ואני לא מבזבזת את זמני על מחשבות שליליות. מה שמפחיד אותי הוא אירוע מוחי שיהפוך אותי לצמח. במקרה כזה ביקשתי מהבת שלי המתת חסד.

יש לי רק ילדה אחת כי חששתי שאם יהיו לי עוד לא אוכל להגן עליהם ואחד מהם עלול ללכת לאיבוד כמו שאני אבדתי לאמא שלי.

צריך לאהוב את הילדים, אבל גם להתייחס אליהם בחשדנות, כי יש להם עולם סודי משלהם שסגור בפני ההורים ומתנהל במקביל לפני השטח, וכמו במקרה שלי זה עלול להיות עולם דמוני והרסני. אולי אני מדי מגוננת על הבת שלי, קשורה אליה ואף תלויה בה.

אני כמהה להיות סבתא ולהרדים את הנכדים שלי .

אני אספר להם את סיפורי השינה שחיברתי לבת שלי. אני לא משתוקקת לעוד תהילה ופרסום; מאלה יש לי כבר די.

הייתי רוצה לשבת לקפה עם היטלר.

הייתי שמה לו רעל בכוס, משוחחת איתו עד שיגמור לשתות, ואולי הייתי משנה את ההיסטוריה ומצילה 6 מיליון.