שמונה בבוקר, 1 בספטמבר. התרגשות מהולה בכאב בטן וטיק עצבני. עוד פעם מסגרת חדשה. יאהבו אותי? לא יאהבו אותי? האם אמצא חברים? מה ללבוש? מה להגיד? איך כולם כבר מדברים אחד עם השני????? עוד שנה מתחילה ויחד איתה המבוכה הזאת, החשש שלעולם לא אמצא את מקומי... בין ההורים האחרים.

 

הבן שלנו רק בן שלוש, אבל לצערי איכשהו יצא שזה כבר הגן השלישי שהוא נקלט אליו (מזל נאחס, כל גן שאנחנו הולכים אליו נסגר) וכל קליטה שלו, זה גם  קליטה שלי. אני לא יודעת אם שמתם לב, אבל נוצרה איזו תופעה מוזרה בגני הילדים: קליקת הורים. זו ממש ח-בורה, קצת כמו בתיכון, עם ארוחות משתפות, מסיבות, בירות וג'וינטים. בפינה אחת של הגן כל האבות ממרפקים אחד את השני "מניינים אחי? השגתי לך את התוכנה שחיפשת...", ובפינה השנייה כל הנשים מסתודדות ומדברות על... האמת היא שאני לא יודעת בדיוק על מה, הן נורא לוחשות. וממש כמו בכיתה ט' יש את היפה, את המצחיקן, את זו שכולם רוצים להתחבר איתה ויש... אותי. אל תבינו אותי לא נכון. אני ממש לא מתלוננת. ברוך השם היו ויש לי הרבה חברים טובים שאני אוהבת אהבה גדולה. פשוט אף פעם לא ממש מצאתי את עצמי בהתחלות האלה ובמסגרות החברתיות הכפויות. אבל עכשיו, עכשיו זה נהיה מסובך. למה? כי זה לא רק שההורים חברים. זה זה שגם כל הילדים של ברבי ו"אחי" משחקים ביחד כל יום אחרי הגן. והופה- כמו שעון, גם כאן האשמה ההורית נדחפת למרכז הבמה. הרי, אם אני לא אעשה מאמץ ואכנס לקליקה, אז אני אמא לא טובה שמטרפדת את ההצלחה החברתית של הילד שלי, ובסוף ולא יהיו לו חברים כי אני לא יודעת לנהל סמול טוק. אז אני עושה בכל זאת כמה ניסיונות לפתוח בשיחה עם הורים רנדומאליים ואם זה לא זורם, החשיבה הפרנואידית/ חרדתית נכנסת לפעולה: הם לא אוהבים אותי, אמרתי משהו לא במקום, למה הם לא מחייכים בחזרה, נראה לי שלא מזמינים אותו לימי הולדת, איזה סנובים, גם הילד שלהם סנוב (כן כן, המילה "סנוב" חוזרת ממעמקי הבוידעם לסיבוב נוסף)!

 

 

אין ספק שתחילת שנת הלימודים קשורה יותר לילד. הוא במרכז והתפקיד שלך זה לוודא שהוא יודע שיש לו הורים שתמיד יאספו אותו (בזמן !!! לזכור לצאת בעשרים ל.. מהמשרד !), שיש לו בית חם לנוח בו ושיש אוזן קשבת לכל קושי שייתקל בו. אבל אני מוצאת שתחילת שנת הלימודים גם מאלצת אותי לחזור ולחוות משהו שמאוד שמחתי להשאיר מאחור אי שם בגימנסיה העברית בירושלים- הכניסה למסגרת חברתית חדשה.

 

 

אז נכון, אנחנו כבר לא בבית הספר, וכולם בסוף מתגלים כאנשים נחמדים שנעים להעביר איתם שיחה תוך שהילדים מורטים אחד לשני את השערות, אבל כשמצאתי את עצמי היום מוקפת שוב באנשים זרים שכל מה שיש לי איתם במשותף זה הגננת, הסייעים ומסיבת חנוכה, התגעגעתי קצת לחופש הגדול.