השטן לובשת פראדה

 

כמו כל אישה בשלה בעלת עולם רגשי של נערה מתבגרת גם לי יש ארסנל של סרטי מצב רוח טוב. בימי חצ'קונים, עלייה במשקל או סתם ויכוח מעצבן עם הבוסית אני נוהגת לשלוף מהערימה סרט קליל ולשכנע את עצמי שמחר יהיה יום טוב יותר.

 

בשנים האחרונות "השטן לובשת פראדה" (2006) נשלף יותר מאחרים ואיכותו רק מתחדדת. הבגדים, ההומור, הדיאלוגים השנונים, ניו יורק, הבגדים ומריל סטריפ אחת בתור מירנדה פרסלי - העורכת שמיליון נשים היו מוכנות למות כדי לעבוד תחתיה.

 

מריל סטריפ עושה "אנה ווינטור" יותר טוב מהמקור

 

מריל סטריפ, כבוסית מגיהנום, היא דמות כל כך עילאית דווקא בגלל ההתנגשות בין זהותה האפורה והלא אופנתית בעליל של סטריפ לבין הביץ' הסטייליסטית מהגיהנום. מבטים מצמיתים, סטילטו נוקשות, מעילי פרווה מופרכים ועיוות שפתיים קליל יצרו את הרפרנט הכי קרוב למקור ואפילו מוצלח יותר.

 

לא סתם זהו אחד הסרטים המכניסים ביותר של מריל סטריפ והבחירה הראשונה שלי לעוד יום גשום ונטול אפיזודות אופנתיות. לראות בטרנינג, ברור. 

 

תנאי צפייה: בסטילטו, צעיף פרווה מלאכותית וקיש ירקות. 

 

 

 

ג'ולי וג'וליה

 

רבים חששו כי מריל סטריפ עלולה לפגוע בזיכרון המקודש של ג'וליה צ'יילד שמקוטלגת בספר האישים האמריקאי כמי שהגניבה להם את סודות המטבח הצרפתי והובילה מהפכה קולינרית. אבל מריל סטריפ, כהרגלה, דיגלה בקלילות מעל משוכות אלו, ישבה מול קלטות ישנות של צ'יילד וסיגלה לעצמה את מבטא שובר השיניים של ציילד (כולל הטון המאנפף) ותנועות הגוף המדויקות.

 

מריל סטריפ: למדה בע"פ את שפת הגוף של ג'וליה צ'יילד

 

בניגוד לסרטים אחרים על אוכל,  ג'ולי וג'וליה (2009) ממש עושה תיאבון ומוכיח שסטריפ היא שחקנית קומית מצויינת שרק צריכה במה נאותה להפגין את הכישרון המולד.

 

תנאי צפייה: ביף ברגיניון ובקבוק יין אדום.