השבוע הייתי בפתיחת תערוכה מרגשת במרכז עינב לתרבות. מדובר בפרוייקט של אליסיה שחף, שבנוסף לעבודתה כצלמת, גם מתנדבת במרכז לנפגעות/נפגעי תקיפה מינית בשרון. בתערוכה צילומי פורטרט של נשים נפגעות תקיפה מינית, המישירות מבט למצלמה, ובכך, משמיעות את קולן.
 
 
מצ"ב דבריה של רוני גלבפיש, מתוך קטלוג התערוכה :
החיים אינם מה שחיית, אלא מה שאתה זוכר והאופן שאתה זוכר אותם כדי לספרם.
?  גבריאל גרסיה מארקס
 
החיים אינם מה שחיית, אלא מה שאתה זוכר והאופן שאתה זוכר אותם כדי לספרם.
?  גבריאל גרסיה מארקס
?  גבריאל גרסיה מארקס
סיפור האונס הוא אחד המוכרים בתולדות המין האנושי. מספרי הסיפורים של העולם העתיק, גברים כולם, יצרו את תבניתו:האשה המופקרת, מחו?ללת מתו?מתה ומכבודה ונידונה לחיים של בושה. מחלליה מוקעים לעתים, אבל גם היא עצמה מוקעת, מסומנת כפגומה. שמותיהן: דינה, תמר, נודעו לשמצה על שהיו כלי לפריקת אלימות ותאווה בלתי מרוסנת.
החברה המערבית המודרנית משנה אט אט את התבנית הזו. הפמיניזם היה מחוללו הגדול של השינוי, אם גם לא היחיד. מאשימי הקרבנות מוקעים, זכותן לפרטיות, להחלמה ולכבוד מועלית על נס.
ובכל זאת, מתחת לפני השטח, עדיין מרעילים אותנו שרידי הסיפור הישן. עדיין נמצאים איתנו החרפה, ההסתרה, הספק.
התקשורת מספקת לנשים שנאנסו רק אות אחת ופנים מפוקסלות. שמותיהן, פניהן וסיפוריהן נותרים ספונים מאחורי דלתות סגורות, שם הן מתמודדות לבד עם החיים שאחרי האונס. הן עדיין מסתתרות, ונדמה שגם בכך הן משרתות את צרכי החברה: לא לראות. לא לדעת את הרוע החי בקרבנו.
אל הנשים הללו הגיעה אליסיה שחף במבט פתוח ובידיים פרושות לרווחה. היא הציעה להן נרטיב חדש, מהפכני: סיפור של התמודדות, של אומץ, של כח. היא כנתה אותן בשם "גיבורות". כשהן בחרו להצטלם עבורה, הן בחרו גם בכותרת הזו, ובאפשרות לספר לעצמן סיפור חדש. כשהן מיישירות מבט לעבר המצלמה שלה, כששמותיהן מתנוססים תחת התמונות, הן אומרות לחברה שאין להן עוד צורך ? או סיבה ?? להסתתר.
בצילומים הללו הן מאתגרות את כולנו להביט בעיניהן, ולראות אותן כפי שהן. ניצולות מהמלחמה הנטושה כבר אלפי שנים ברחובות האפלים ובבתים המוארים, בחדרי הילדים ובמקומות העבודה. לראות אותן כפי שהן: גיבורות.
עבורן יש לסיפור הזה כח עצום לרפא ולהעניק כח. ואילו עבורנו, עבור החברה כולה, זהו שיעור הכרחי באומץ.
 
 
* מרכז עינב לתרבות : גן העיר, אבן גבירול 71 תל-אביב: התערוכה תוצג עד 13/3 ותהיה פתוחה לקהל בימים א'-ה' בשעות 09:00-15:00 ובשעות פעילות המרכז.
 
* האתר של אליסיה שחף:  http://giborot.wordpress.com
 
האתר של אליסיה שחף:  http://giborot.wordpress.co
 
אל הנשים הללו הגיעה אליסיה שחף במבט פתוח ובידיים פרושות לרווחה. היא הציעה להן נרטיב חדש, מהפכני: סיפור של התמודדות, של אומץ, של כח.
 
אל הנשים הללו הגיעה אליסיה שחף במבט פתוח ובידיים פרושות לרווחה. היא הציעה להן נרטיב חדש, מהפכני: סיפור של התמודדות, של אומץ, של כח.
היא כנתה אותן בשם "גיבורות". כשהן בחרו להצטלם עבורה, הן בחרו גם בכותרת הזו, ובאפשרות לספר לעצמן סיפור חדש. כשהן מיישירות מבט לעבר המצלמה שלה, 
 
אל הנשים הללו הגיעה אליסיה שחף במבט פתוח ובידיים פרושות לרווחה. היא הציעה להן נרטיב חדש, מהפכני: סיפור של התמודדות, של אומץ, של כח.
היא כנתה אותן בשם "גיבורות". כשהן בחרו להצטלם עבורה, הן בחרו גם בכותרת הזו, ובאפשרות לספר לעצמן סיפור חדש. כשהן מיישירות מבט לעבר המצלמה שלה, 
 
אל הנשים הללו הגיעה אליסיה שחף במבט פתוח ובידיים פרושות לרווחה. היא הציעה להן נרטיב חדש, מהפכני: סיפור של התמודדות, של אומץ, של כח.
היא כנתה אותן בשם "גיבורות". כשהן בחרו להצטלם עבורה, הן בחרו גם בכותרת הזו, ובאפשרות לספר לעצמן סיפור חדש. כשהן מיישירות מבט לעבר המצלמה שלה, 
 
סיפור האונס הוא אחד המוכרים בתולדות המין האנושי. מספרי הסיפורים של העולם העתיק, גברים כולם, יצרו את תבניתו: האשה המופקרת, מחו?ללת מתו?מתה ומכבודה ונידונה לחיים של בושה. מחלליה מוקעים לעתים, אבל גם היא עצמה מוקעת, מסומנת 
החיים אינם מה שחיית, אלא מה שאתה זוכר והאופן שאתה זוכר אותם כדי לספרם.
?  גבריאל גרסיה מארקס
 
סיפור האונס הוא אחד המוכרים בתולדות המין האנושי. מספרי הסיפורים של העולם העתיק, גברים כולם, יצרו את תבניתו: האשה המופקרת, מחו?ללת מתו?מתה ומכבודה ונידונה לחיים של בושה. מחלליה מוקעים לעתים, אבל גם היא עצמה מוקעת, מסומנת כפגומה. שמותיהן: דינה, תמר, נודעו לשמצה על שהיו כלי לפריקת אלימות ותאווה בלתי מרוסנת.
החברה המערבית המודרנית משנה אט אט את התבנית הזו. הפמיניזם היה מחוללו הגדול של השינוי, אם גם לא היחיד. מאשימי הקרבנות מוקעים, זכותן לפרטיות, להחלמה ולכבוד מועלית על נס.
ובכל זאת, מתחת לפני השטח, עדיין מרעילים אותנו שרידי הסיפור הישן. עדיין נמצאים איתנו החרפה, ההסתרה, הספק.
התקשורת מספקת לנשים שנאנסו רק אות אחת ופנים מפוקסלות. שמותיהן, פניהן וסיפוריהן נותרים ספונים מאחורי דלתות סגורות, שם הן מתמודדות לבד עם החיים שאחרי האונס. הן עדיין מסתתרות, ונדמה שגם בכך הן משרתות את צרכי החברה: לא לראות. לא לדעת את הרוע החי בקרבנו.
אל הנשים הללו הגיעה אליסיה שחף במבט פתוח ובידיים פרושות לרווחה. היא הציעה להן נרטיב חדש, מהפכני: סיפור של התמודדות, של אומץ, של כח.
היא כנתה אותן בשם "גיבורות". כשהן בחרו להצטלם עבורה, הן בחרו גם בכותרת הזו, ובאפשרות לספר לעצמן סיפור חדש. כשהן מיישירות מבט לעבר המצלמה שלה, כששמותיהן מתנוססים תחת התמונות, הן אומרות לחברה שאין להן עוד צורך ? או סיבה ? להסתתר.
בצילומים הללו הן מאתגרות את כולנו להביט בעיניהן, ולראות אותן כפי שהן. ניצולות מהמלחמה הנטושה כבר אלפי שנים ברחובות האפלים ובבתים המוארים, בחדרי הילדים ובמקומות העבודה. לראות אותן כפי שהן: גיבורות.
עבורן יש לסיפור הזה כח עצום לרפא ולהעניק כח. ואילו עבורנו, עבור החברה כולה, זהו שיעור הכרחי באומץ.
 
 "
(מתוך אתר התערוכה, המילים נכתבו ע"י רוני גלבפיש)