קוראים לי גלי ברגר, אני בת 34. בשנתיים האחרונות אני דוברת של חברת סופר-פארם, אני חברת ההנהלה הצעירה ביותר בחברה ולמעשה גם אחת משתי נשים ראשונות ויחידות, לפחות בינתיים. אגב, אני לא רואה בזה הישג גדול. אם שואלים אותי איך הגעתי לזה אני מסבירה שהתגלגלתי. קצת מזל, קצת שכל. זה יכול היה בשנייה להיות אחרת, לפחות לתחושתי. 

 

כשהדס גולדשטיין, מנכ"לית Onlife, הזמינה אותי לדבר בהייד פארק נשים המדהים הזה מיד אמרתי כן.  אחרי יומיים התקשרתי אליה ושאלתי אותה - למה אני? מה יש לי להגיד?  היא אמרה שהיא מכירה אותי כבר המון שנים, ראתה אותי בונה את עצמי שלב אחר שלב, מתקדמת, מחכימה, מתפתחת. שאלתי אותה אם היא בטוחה שהיא מתכוונת אלי.

 

את הדס הכרתי בתחילת הקריירה שלי בעיתון דה מרקר, שם ערכתי וכתבתי, אחר כך הצטרפתי לצוות ההקמה של כלכליסט. כבר אז תויגתי בעיני הסביבה כמוצלחת. כבר אז לא הבנתי למה, מה הביג דיל. היום אני מבינה שאני פשוט לא מרגישה נוח עם התיוג הזה.

 

אחרי שסגרתי את הטלפון עם הדס והבנתי שאין לי שמץ של מושג על מה אני הולכת לדבר חזרתי לרגע למקום המוכר של להיות עיתונאית והלכתי לדבר עם גורמים בתחום. כל מי שנתקלתי בו בשבועיים האחרונים, לרבות אנשים שזו הפעם הראשונה שפגשתי, נדרש לסוגיה – על מה אני אדבר? על מה הוא היה מדבר?

 

על במת הייד פארק נשים של Onlife

אל תקדמו אותי כי אני אישה

בדיעבד, עברתי מסע מרתק. זכיתי לנהל שיחות מאוד מעניינות ונתקלתי במגוון דעות של גברים ונשים בגילאים שונים, במקצועות שונים ובמצבי חיים שונים. במסע החפירות הזה נאלצתי לספק גם לעצמי כמה תשובות. ניסיתי להבין למה אני לא מצליחה ליהנות מהתיוג שלי כאישה מצליחה ולמה המושג פמיניזם גורם לי להתכווץ בחוסר נוחות. בסופם של השבועיים כבר הרגשתי שאני יכולה לדבר שעה, אבל נתנו לי רק חמש דקות ושתיים לפחות כבר בזבזתי.

 

תוך כדי שיחות הבנתי שאת הקריירה שלי מעולם לא עשיתי כ"אישה". עשיתי את זה פשוט כי זו מי שאני. אני לא רוצה שיקדמו אותי כי אני אישה, אלא כי אני מוכשרת וכי אני מתאימה. אני לא שופטת את עצמי אל מול גברים, לא מרגישה שמקשיבים לי פחות, שאני צריכה להילחם על המקום שלי, רק כי אני אישה.

 

מה שאני לא מצליחה להבין הוא למה גברים הם תמיד קבוצת ההתייחסות שלנו ואליה אנחנו שואפות ומשוות את עצמנו. להשתכר כמו גברים, להתקדם כמו גברים, לעבוד כמו גברים.

 

ואם לעבוד כמו גברים אז בואו נעבוד נורא נורא קשה, כי אם לא הזענו בדרך מה שווה המקום שהגענו אליו? אם לא נקטר שעבדנו עד נורא מאוחר, שלא הספקנו לעשות שום דבר, שאנחנו קורסות מהעומס – וברור אגב שאנחנו קורסות, אז איך נדע שהצלחנו? גדלנו על מיתוסים (צבאיים מצ'ואיסטים) של מה שלא הורג מחשל, יגעת מצאת וכו' והם טבועים בנו, נשים וגברים כל כך עמוק ואנחנו כל הזמן מנסות להצדיק אותם, גם אחר כך כמנהלות.

 

אולי אני נאיבית, אבל אני באמת מאמינה שכל אדם יכול להצליח ולהתקדם, אםזה המסלול בו יבחר. אני גם מאמינה שכל בחירה כרורכה בוויתור כלשהו, השאלה מה גודל הוויתור ואיך בסופו של דבר רבות מעדיפות פשוט לפרוש מהמשחק. וכך מעגל הנשים שנאלצות לבחור בין קריירה למשפחה הולך וגדל, ומעגל התסכול הולך וגדל כי הרי במציאות של המעמד הבינוני בישראל עבודה היא לא ממש בחירה. היא צורך קיומי.

 

גם הגברים לכודים, לא רק הנשים

כששואלים אותי אם אני עובדת קשה אני עונה שאני מקווה שאני עובדת טוב. הקושי לא רלוונטי במשוואה הזו, או לפחות לא אמור להיות, וכאן אני רואה ניצנים של שינוי, שמגיעים,כמה מפתיע מהצד הגברי. 

 

במסע הקטן שלי פגשתי כמה גברים מצליחים ומסתבר שגם להם נמאס לשלם את המחיר. גירושים, תופעה מאוד נפוצה, הם קרש ההצלה שלהם במקרים רבים כאבות ונקודת החיבור לילדים. גם אם אין להם ילדים, הם רוצים שיהיו להם חיים וגם הם נורא רוצים לצאת ב-3 וחצי פעמיים בשבוע ועדיין להתקדם בעבודה. לצערי אני עדיין לא מכירה מקום עבודה שבו בשעה 17:30 אנשים ננזפים כי הם יושבים מול השולחן.

 

גם גברים כלואים לא פעם בנורמות חברתיות שלא באמת מאפשרות להם זכות בחירה. לא צריך לעסוק בשינוי כללי המשחק, אלא להכריז על משחק חדש. אולי אני נאיבית אבל אני מאמינה שהשינוי שעובר על גברים, צמיחה של דור ה-Y ואולי גם הפנמה שלנו הנשים שזה אפשרי – כל אלה אולי ייצרו מציאות חדשה של עולם העבודה.

 

רווקה? תקטיני את עצמך

אז הבנתי שבעצם אני פמיניסטית לא קטנה ומה שגורם לי להתכווץ הוא הכותרות והפופוליזם שמלווה אותו. התבניות הגזורות מראש אליהן אנחנו מקוטלגות. כרגיל הקיצוני הוא שנשמע ולא הענייני. אבל למה אני לא אוהבת שאומרים לי שאני אישה חזקה או מצליחה?

 

כי גברים מפחדים מנשים חזקות ומצליחות, או ככה לפחות מסבירים לי כשמדברים על היותי רווקה. תקטיני את עצמך, אל תהיי מאיימת, אל תרוויחי יותר מהגבר שלך, אל תספרי שהדירה שאת גרה בה היא בבעלותך. תהיי רכה ועגולה.  אם במקרה לא הספקת להכיר את בחיר ליבך לפני שהתפתחת בקריירה קחי בחשבון שהסיכוי שלך ממש ממש יורד.

 

אני מרגישה שיש מוסר כפול כלפי נשים מצליחות בכל כך הרבה אספקטים של החיים וזה ללא ספק המסע הבא שאני הולכת לצאת אליו. מקווה שעוד לפני ההייד פארק הבא כבר יהיו לי תשובות ולמי שיש תובנות או מחשבות בנושא מוזמנת להצטרף.

תגיות