07/08/2022
יום רביעי, 02.08.22 קיבוץ תחת עוצר: איך ללמד בן שלוש להתמודד עם צבע אדום
"אבישי, אני רוצה לספר לך משהו, אתה גדול ואחראי, אתה בן 3".
"יש אישה בשם צבעונית, היא לפעמים אומרת "צבע אדום" בקול רם, בכל הקיבוץ. כשהיא אומרת "צבע אדום" אנחנו צריכים לרוץ לממ"ד או למקלט מהר מהר, אתה חייב להגיע ראשון, זאת תחרות".
"כי יש אנשים שגרים לידנו, הם לא אוהבים אותנו וזורקים עלינו לפעמים זבל מהשמיים, נכון צריך לאסוף את הזבל ולזרוק לפח? אז הם זורקים עלינו".
"אמא, צבע אדום זה שורף כמו מדוזה שעושה אדום על העור?"
"לא מתוקי, מדוזה היא בים, היא שורפת בצורה אחרת".
"כן, הכי מהר שאתה יכול, אבל בזהירות".
את השיחה הזו נהלתי עם אבישי הבוקר, ישבנו לרגע במרפסת בקיבוץ, הסברתי לו איך להתנהל אם יש אזעקה.
כמה מאיתנו מודעים לסגירת צירים לכל תושבי העוטף היום?
מניחה שלא הרבה, אולי רק הדרומיים מבינינו. אירוע כזה משבית, ומטלטל כל פעם מחדש את כל תושבי העוטף.
הבוקר קיבלנו תזכורת שכל חיסול עלול להביא חיסול אחר, חיסול של אזרחים חפים מפשע.
קיבלנו הודעה מהמועצה לא לעבור בכבישים, חשש מירי צלפים, חשש מירי נ"ט.
והשגרה? כנראה ממשיכה, שגרת חירום."
דור וליאורה בן צור עם ילדיהם אבישי רעי ומטר בשדות קיבוץ עין השלושה בעוטף עזה. באדיבות המצולמים
יום שישי, 04.08 : מבצע עלות השחר - יום 1
"כל האוכל לשבת היה מוכן. מרק תימני, קדרה עם צלי בקר, קוסקוס, סלטים וחלות. אפילו ארוחה קלה לסעודה שלישית לפני כניסת תשעה באב, דור קנה לי ענבים טעימים, שאוכל לנשנש לפני הצום.
הילדים בנו מגדל ממגנטים, אני הורדתי את המיחם והפלטה למטבח מהבוידם. הזמנו חברים לבוא לאכול ארוחת שישי בשעה 21:00 בדיוק.
בזמן ההכנות, אנחנו שומעים צליל של הודעה בפלאפון, כתוב "להכנס למרחבים מוגנים!!!" באפליקציה של הקיבוץ.
"אל תדליק טלוויזיה". אני אומרת לדור, שנינו חושבים אותו הדבר. הסחרור של הדיווחים התקשורתים לגבי מבצעים בדרום הוא לא פשוט עבור תושבי עוטף עזה. גם ככה אנחנו שומעים רקטות מעל לראש.
כמה דקות לאחר אנחנו מקבלים דיווח מדובר צה"ל: "צה"ל יצא למבצע "עלות השחר" נגד הג'יהאד האיסלמי".
"מה אתה אומר? ניסע?" אני שואלת את דור, באותה שניה אני מקבלת הודעה מאחותי הקטנה, "בואו לשבת, לא משנה באיזה שעה".
החלטנו שאנחנו יוצאים מהקיבוץ בכאב רב. מהבית, מהמקום הבטוח והשלו של המשפחה הקטנה שלנו.
כל-כך הרבה אזהרות על ירי נ"ט וירי צלפים על אזרחים, ועכשיו עלית מדרגה נוספת, ירי רקטות. קיבלנו החלטה שאנחנו לא יכולים לקחת סיכון עם הילדים.
ארזנו בגדים במהירות שיא ללא ידיעה מה יביא השבוע הזה.
ביקשנו מחברים לתת אהבה ללינדה שלנו, לדאוג לה. דור נסע להביא אותה הערב, הלב שלי נשבר כשחשבתי שהיא עברה את אזעקות בלעדינו.
אתמול בלילה לאחר ארוחת שבת, אבישי רעי לא הצליח להרדם "אמא, אני רוצה את המיטה שלי בבית בקיבוץ". הלב שלי התכווץ.
אנחנו בסדר, הילדים בריאים, דור הגיע לקיבוץ והוא ישן עם לינדה בממ"ד, מחר נראה אותה.
חוסר האונים מורגש, מה עכשיו? מה הלאה? אנחנו לא יודעים, אין לנו מושג.
רק רוצים שצה"ל ינצח ונוכל לחזור לישון במיטה שלנו וכמובן להתווכח על מי עושה כלים בשבת."
יום שבת 05.08 מבצע עלות השחר - היום השני
"אתמול בלילה, אחרי שראינו באפליקציה שהמצב לא מזהיר, אמרתי לדור שאני נוסעת להביא את לינדה הכלבה. "אני לא מוכנה שהיא תישאר שם עוד יום אחד, לא משנה מי שומר עליה".
הקיבוץ הופגז, יש רקטות, קאסמים, כלום לא חסר. לא הצלחנו להביא את לינדה איתנו ברגע שיצאנו, לא ידענו שהמצב יסלים מהר כל-כך, אז ביקשנו מחברים לדאוג לה.
דור לא היה מוכן שאסע לבד, הוא אמר שהוא ייסע ויחזור מחר יחד איתה. "את לא יוצאת, אני נוסע". רציתי מאד שיחזור עוד בערב, אבל היה מאוחר.
הוא אמר לנו לילה טוב, לי, לאבישי רעי ולמטר. אבישי ישר שאל לאן אבא נוסע, אז אמרתי לו, "להביא את לינדה לחווה".
הלכתי לישון מודאגת, לא ידעתי מה יהיה עד ששניהם יהיו בטוחים בממ"ד. התקשרתי לדור וביקשתי ממנו לישון במיטת דינוזאורים של אבישי יחד עם לינדה. "ברור" הוא צחק, "אולי סוף סוף לא יהיו לי כאבי גב".
חיכיתי בסלון של אחי שאירח אותנו בביתו, הם נסעו לשבת ולא יחזרו עד ראשון בצהריים. אז אנחנו עוד כאן, בביתם המקסים.
דור התקשר אלי, "הגעתי, לינדה בידינו, שנינו בממ"ד". הלב שלי התמלא, נרדמתי רגועה יותר, שלווה יותר.
התעוררנו הבוקר ליום צום, תשעה באב, יום שעליו צמים נגד שנאת חינם, צום על חורבן הבית. הבית שלנו עוד קיים, שלם. פשוט תחת מטח רקטות.
דור התקשר ושאל מה להביא, "אולי נשנושים לילדים" אמרתי, אני הייתי עסוקה בלרדוף אחריהם, כי אבישי חושב שזה נכון לחלק לכולם שלוקים בשעה 7:00 בבוקר.
דור ולינדה הגיעו לחווה, בשלום, לינדה בידינו, עכשיו היא תוכל לנוח פה עד הסבב הבא.
מה עושים עכשיו? לא יודעים, אבל לפחות כל המשפחה בטוחה."
יום ראשון 06.08 מבצע עלות השחר - היום השלישי
נשארנו בחווה של המשפחה, החלטנו להשאר עוד יום ועדיין לא לעבור למלון בערד בו העבירו את כל המשפחות בקיבוץ.
לא רצינו לנדוד שוב, להעביר כל פעם ארבע נפשות כשהגדול בן שלוש והקטנה בת שנה וארבעה חודשים זה לא פשוט. במיוחד שמטרי הקטנה יודעת לצרוח בנסיעות טוב טוב, זו בהחלט סיבה אחת פחות לנדודים.
"יש שמועות על הפסקת אש". דור אומר לי, את המידע הזה אנחנו מקבלים מאבו אלי אקספרס בטלגרם. אני עדיין מחכה, מחכה לראות שדובר צה"ל יאשרו את השמועות.
הילדים מתרוצצים בחווה, רצים בדשא, אוכלים ארטיקים יחד עם כל המשפחה ובני הדודים. הם נהנים, אפילו בלעם החמור הגיע לביקור וביקש ביס, אמרנו לו שהוא חייב לברך.
נרדמנו מאוחר, רצינו לראות מתי יורים את הרקטה האחרונה על העוטף. בלי זה, הפסקת אש לא רלוונטית. ככה זה, כל אירגוני הטרור אוהבים לומר את המילה האחרונה, במקרה שלהם מדובר בהטלת פצצה על אזרחים חפים מפשע.
הגענו ל23:30, עדיין יש ירי, אבל בנוסף יש מגעים רציניים להפסקת אש. מודה לצה"ל שהגן עלינו, שלא נעבור במקומות עם חשש לפגיעה באזרחים. אלה היו ימים לא פשוטים, אבל נעשתה כאן עבודה. 00:00 הפסקת אש, הלב שמח, חוזרים הביתה! נרדמנו יחד. התעוררנו לאט בשעה 7:20 בבוקר, אמרתי לאבישי "אתה יודע שחוזרים הביתה?" אבישי הביט בי במבט מבולבל, "אבל אמא, יש צבע אדום". חייכתי וחיבקתי אותו, "זהו, זה נגמר אהוב שלי, נוסעים הביתה".