פשוט שירי

את הבוקר הראשון של השנה החדשה פתחתי בים, נו מה?

השקמתי קום, נכנסתי למכונית, הבוקר בהיר, הכבישים עדיין ריקים וברדיו מתנגן לו השיר הזה:

לא יכולתי לקבל ברכה יפה מזו לשנה החדשה: (בתרגום חופשי) "...שירי שיר, שירי בקול רם, שירי חזק...רק שירי, עשי את זה פשוט, כך שיימשך כל החיים, אל תדאגי שזה לא מספיק טוב בשביל שאחרים ישמעו. שירי שיר, ותני לעולם לשיר איתך....."

אז ממש ברגע זה, אני יושבת לי בחוף הים, עם הלפטופ, האוזניות והשיר של הקרפנטרס, כותבת ושרה...ולא אכפת לי מי רואה. או שומע  :-)
 

מזה כ-15 שנים אני מתפרנסת, בין השאר, גם מעמידה מול קהל כמנחת קבוצות, ומרגישה כמו דג במים. אבל איכשהו, כשזה הגיע לשירה מול קהל הסיפור היה שונה לגמרי ("מה אם זה לא יישמע מספיק טוב?" "מה אם אזייף?", "ומה אם הקול שלי לא יצא צלול ויפה כמו כשאני שרה לעצמי?" וזה ממשיך וממשיך וממשיך...).
הבה ונודה באמת. בקול רם: בזמנים קשים ובזמנים יפים, מוסיקה עושה לי טוב! והיא עושה לי הכי טוב כשאני שרה. כשאני אחד איתה - אני מאושרת. גם אם רגע לפני הייתי לא. יש לשירה יכולת לשנות לי את המצברוח בשניות. לגרום לי לעוף...
 

הביוגרפיה שלי כזמרת החלה בסביבות גיל 3 ונקטעה באיבה כבר בגיל 6. הסתובבתי בבית עם מברשת בתפקיד מיקרופון ושרתי בקולי קולות, כמו שרק ילדה בסביבות גיל 3 יכולה "אם יפול הטוכב שלי..." (במקור "כוכב", אבל לא ידעתי עדיין לבטא כ'. מיותר לציין שזה ממש לא הפריע לי לשיר, בלי שום עכבות ובקולי קולות). באמת ובתמים האמנתי אז, שאני שרה לפחות כמו אילנית, הזמרת שהייתה מושא ההערצה שלי (אין לתאר כמה התרגשתי כשגיליתי שהיא קרובת משפחה מדרגה שמינית שלי...אבל זה כבר סיפור אחר). וגם אם לא, אז מה? זה לא היה מסוג הדברים שהטרידו אותי אז.

זה גם אמר, שכל מי שהגיע לסביבה שלי, חברים ומכרים של ההורים, קרובי משפחה, שכנים וסתם עוברים ושבים, נאלץ לחזות בפלא המזמר שוב ושוב. כמו שאני מכירה את ההורים שלי, כנראה שאני הייתי זו שאילצתי ולא הם...ובכל הזדמנות שאבתי עונג עילאי משירה בפני אחרים.

בערך בגיל 6 הגיעה שעתי לעלות רמה ולעבור למסלול המקצוענים. או שכך לפחות חשבתי אני. התייצבתי בפני הוריי והודעתי נחרצות שאני רוצה ללכת לאודישנים לפסטיבל שירי הילדים. אמא שלי סירבה.היא הסבירה שהחזרות מתקיימות בירושלים במשך חצי שנה והיא לא רוצה להיכנס לפרוייקט ההסעות הזה. כמוני, גם היא הייתה נחרצת. שלא כמוני, היא גם הייתה המחליטה. כל הפצרותיי ותחינותיי נדחו על הסף.
30 שנה מאוחר יותר, כששאלתי, היא הסכימה להודות גם בזה שרצתה לחסוך ממני את האכזבה של כישלון באודישנים.
אני, מצידי, עברתי מאותו הרגע והלאה לאסטרטגיה של לחסוך מעצמי את האכזבה מראש ולתמיד, והפסקתי לשיר בפני קהל. וזה הלך והחמיר עם השנים. זו לא הייתה החלטה מודעת, זה לא היה משהו שדיברתי עליו או שהצהרתי עליו, אבל זה היה משהו שעשיתי מאותו רגע ואילך. עד לפני חצי שנה.
על התפקיד הראשי שקיבלתי בהפקת סופהשנה  של המחזה "הענק וגנו" בסיום כיתה ב' כבר ויתרתי. אחרי שלמדתי את כל התפקיד בע"פ, ביקשתי מהמורה להחליף לי אותו לתפקיד של פרפר, או פתית שלג, או שניהם. לא זוכרת. העיקר שזה יהיה תפקיד שלא מדברים בו.

אני שרה מדוייק, הקול שלי בסדר, אני נהנית לשיר - במקלחת, במכונית, בצעידה, בבית...
לפני שנים אפילו העזתי לשיר כמה שורות סולו בחתונה של חברים בפני 500! מוזמנים. לשם כך נדרשו כמה וכמה טקילות וכל חבריי הטובים ששרו איתי לפני ואחרי. כולם נהנו. לא נרשמו תלונות או פדיחות רציניות. הילדות שלי, המעריצות הכי צמודות, אפילו ניסו לשכנע אותי ללכת לאודישנים של "כוכב נולד". איכשהו, בהיגיון שלהן, זה נראה להן הגיוני.

אז איך זה ששנים ויתרתי על זה?
על כמה דברים אנחנו מוותרים, רק כי זה לא ייראה טוב? כי הם לא עומדים ב"פרמטרים" ש"מישהו" קבע? כמה דברים אנחנו עושים רק כי זה כן ייראה טוב, אבל לא באמת בא לנו?
מיהו זה שקובע מה ייראה טוב ומה לא? ולמה זה בכלל משנה?
על כמה דברים שרצינו לנסות או לעשות וויתרנו מראש כי "מה יהיה אם ניכשל?"?
ומי בכלל יודע מה ייזמן לנו המחר, וכמה הזדמנויות עוד תהיינה לנו לעשות את מה שרצינו ולא עשינו?

כמה פעמים כבר קיבלנו את המצגת הזאת באינטרנט, "תרקוד כמו שאף אחד לא רואה אותך...", הנהנו בהסכמה, העברנו לכל רשימת התפוצה שלנו, כי זה חשוב ? שידעו כולם... ובמציאות, המשכנו לרקוד תוך שאנו מודעים לכל תנועה או שלא רקדנו בכלל כדי לא לעשות פדיחות? או לשיר. או להתקרב למישהו. או לכתוב. או...

באופן כללי, בשנים האחרונות, אני משתדלת להרחיב את הגבולות שלי עוד ועוד, במיוחד כשזה מרגיש מפחיד. ללכת עוד כמה צעדים למרות ועם הבטן המתהפכת. לטעום בכל פעם משהו חדש... לנסות עוד ועוד דברים שקצת מפחידים אותי, או כאלו שפעם חשבתי שאני לא אוהבת... כי מה כבר יכול לקרות????

ולפני חודשיים זה קרה לי בפעם השנייה (הראשונה הייתה לפני חצי שנה).
במשך 3 שעות שרתי (שלא לומר צרחתי), שוב, בקריוקי כאילו אין לי אלוהים. ואולי דווקא כאילו יש לי. כל השכונה שמעה ולרגע לא היה אכפת לי. זהו. זה סופי. אני כבר יכולה לעשות את זה!! הגיע הזמן, בגיל שנה לארבעים...

אני יודעת שכולם יודעים, ובכל זאת אחזור על זה שוב, כי רובנו חיים רוב הזמן כאילו שכחנו:
החיים קצרים ויקרים מכדי שלא נחיה אותם בדיוק כפי שבא לנו.
אף אחד גם לא טורח לגלות לנו מראש, עד כמה הם יהיו קצרים במקרה הספציפי שלנו.
וכמו שכבר אמר מישהו לפני, וכולכם כבר בטח קראתם:
"תעבדו, כאילו אתם לא זקוקים לכסף
תאהבו, כאילו אף פעם לא פגעו בכם
ותרקדו, כאילו שאף אחד לא רואה אתכם..."
מי ייתן שבשנה החדשה הזאת נעז, נאהב, ננסה, נחלום, נטעם, נזייף, ניפול, נקום, נגיד, נציע, נעשה, נטעה, נתקן, נתנצל אם צריך, נצחק אם נתפדח, נשיר, נרקוד והכי חשוב... נהנה מזה!!

למי שרוצה לקרוא את המאמר המקורי שרץ באינטרנט, זה הלינק:

http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=711350&r=1

וזאת אילנית, הטוכבת שלי מאז, בגירסה המקורית ל"אם יפול הכוכב שלי"... כ"כ יפה וזוהרת, לא פלא שהערצתי אותה 

ועוד משהו: אילנית נבחרה להיות זמרת השנה במצעד הפזמונים השנתי שבע שנים ברציפות (הישג שלא חזר על עצמו מאז אצל זמרים אחרים) החל מ-1971, שזו בדיוק השנה שבה אני נולדתי וגם השנה שבה יצא השיר  Sing של הקרפנטרס...

הפוסט הזה מוקדש באהבה גדולה לרונן, חברי לשירה שנתן לי כוח ועוז לעשות את זה בפעמיים הראשונות שלי אפילו בלי לדעת, לגלית אשתו שהשאילה לי אותו בנדיבות גדולה למרות שלא הכירה אותי בכלל, לרונית אחותי שאירגנה לי כבר שני ערבי קריוקי, ולאמא שלי, שעשתה בשבילי את הכי טוב שיכלה, בכל רגע נתון, כדי שיהיה לי רק טוב...מעתה אתם יכולים לקרוא לי "האוחזת במיקרופון"  :-)

מי ייתן ונפיק את מירב התועלת מן החיים הללו.
מי ייתן וכל ייצור חי יהיה משוחרר מכאב ומסבל.
מי ייתן וכל ייצור חי יחיה חיים חופשיים, מאושרים ואמיתיים.