בזמן ההכנות לצילומים הגעתי למסקנה שהפרויקט מסמן איזה אידיאל של קבלה עצמית שאני רחוקה ממנו כמו שביבי רחוק מצדק חברתי, כמו שברק רחוק מלהיות ראש ממשלה, כמו שכל בני המזרח התיכון כולם רחוקים מחיים שלווים ושקטים. ובקיצור, נדמה לי שהרעיון של כמה אני רחוקה מלקבל את עצמי כמו שאני הובהר כאן.

 

עוד בפרויקט "יפה כמו שאת":

 

מעשה שהיה כך היה. השלב הראשון של ההכנות לצילומים של הפרוייקט היה המדידות של הבגדים. הייתי צריכה לבחור לעצמי סט של הלבשה תחתונה שאני עומדת מאחוריו ומרגישה נוח בתוכו. משימה לא פשוטה. נכנסה הסטייליסטית של H&O , בחורה דקיקת גו, מהדסת על עקבים דקיקים וכולה כמו הופכת את הדקיקות לנושא המרכזי שמעסיק את כל מי שמתקרב אליה.

 

 

דקיקה הביעה התלהבות ממידות הגוף שלי, חייכה חיוך רחב ומיהרה להציע לי תחתונים וחזייה מתחרה שחורה. הסתכלתי עליה, ובפנים חשתי שאני והיא חיות בשני יקומים מקבילים. "נראה לך"? המהמתי לעצמי בלב. "תחתונים וחזייה? מה אני מירי בוהדנה?" הנהנתי לשלילה בפחד. הדקיקה התאכזבה וכירכמה את פניה הדקיקות ובאחת הפכה את חיוכה המאיר למעין עקמומית דקה ובלתי נראית.

 

 

"טוב, היא אמרה, אז יש לך את הקומבינזונים האלה".. היא הצביעה על שורת קומבינזונים חושפניים. הרגשתי את הזעם עולה בתוכי: "למה הלבשה תחתונה? אי אפשר להיות "יפה כמו שאת" בבגדים רגילים?" מה רע באיזה אוברול?" ובתוך הזעם שלי חשתי שהאמת האמיתית, אותה ניסיתי להסתיר מפני עצמי, מבצבצת ומרימה את ראשה - פשוט אין לי אומץ. אני לא מרגישה מספיק רזה ומספיק מושלמת בשביל להצטלם בעירום או עם תחתונים.

 

צילום: אוהד רומנו

 

ואם הייתי מושלמת? היה לי יותר קל. במקרה שלי, אני לא חושבת שזו רק שטיפת המוח המסיבית על דימוי הגוף המורעב והצעיר שאנחנו מקבלות מבחוץ. אצלי הבעיה הופרטה ואני לא בטוחה שמה שעוצר אותי מלהרגיש טוב בתוך העור שלי הוא שלטון הפטריארך, חברות הקוסמטיקה, האופנה, הרפואה הפלסטית, הדיאטה ועוד. נדמה לי שאני חזקה יותר מהנערה המתבגרת המצויה. נדמה לי שאני מנצחת את שטיפת המוח הזאת מעצם העובדה שאני מזהה אותה. או שבעצם לא.

 

בזמן הצילומים, אחרי שלבשתי משהו סגור מספיק ואחרי שסירבתי להפקיר את עורי החשוף לציבור, "מצאתי את עצמי" מחדש באופן מפתיע.  סט הצילומים הרך והנשי קומם אותי. תהיתי מדוע נשים לא יכולות להיות יפות כמו שהן בלי כל התפאורה המרוככת הזאת. אז התחלתי לדפוק פוזות לצלם, פוזות מתריסות, המשוחררות מהצורך להיות יפה, עדינה וחושנית.

 

 

הצלם דווקא אהב אותי כמו שאני. תמיד הייתי דווקאי סטית (מקצועית בלעשות דווקא). אז השתדלתי לא לשכב באיזה תנוחה כנועה, לא לצעף את העיניים וניסיתי להישיר מבט למצלמה, כמו גם להביט עליה באירוניה. הלכתי על להניח את היד על הירך כמו נהגת משאית ואפילו לתפוס מקום בחלל כמו גבר שמפסק רגליים בלי לדפוק חשבון.

 

 

צילום: אוהד רומנו

 

לאחרונה נסדקו כמה סדקים, נחקקו כמה חוקים, והיו גם כמה קמפיינים שהלכו נגד הטון השולט של הבנות המורעבות כאידיאל יופי. די ברור שהמטוטלת מתחילה לזוז. רק שלוקח לה זמן. הרבה מדי זמן. ולסיום, אני נשבעת קבל עם ועולם, שביום שדיאטות השמנה תהפוכנה לפופולאריות כי זה ייחשב ליפה להיות עגלגלות קצת, אני אצטלם בעירום.