כשעוברים על המסרים של כל המפלגות לקראת בחירות 2013 אפשר לזהות מוטיב חוזר מצער: מביבי ועד שלי, מיאיר ועד ציפי מנפתלי ועד זהבה - כולם מתיימרים להחזיק אצלם ביד את הפתרון לחוליים של החברה והכלכלה בישראל. כל מה שהם צריכים, לדבריהם – זה את הכסף שלנו להוציא (על מה שזה לא יהיה) ואת הכוח להתערב בחברה ובכלכלה – והם כבר יצילו אותנו. להם יש תכנית.

 

עוד ב Onlife:

 

 

השיח הפוליטי מימין לשמאל ובמרכז הוא שיח קולקטיביסטי. יותר הוצאה ממשלתית, יותר מעורבות ממשלתית. לקומוניסטים והסוציאליסטים משמאל מצטרפים אלו שמימין ומתחרים בינהם מי יותר "חברתי". מי יותר בעד "מדינת הרווחה". אבל האם ישראל היא באמת מדינת רווחה?

 

המודל הקיים פשוט לא עובד

כדי לייצר מדינת רווחה דרוש כסף. מסים. גביית המסים הישירים (ביטוח לאומי ומס הכנסה) מעובדים נמוכה מדי, כך שממשלת ישראל מעלה מסים עקיפים ללא הרף – מע"מ, מס בלו על דלק, מס על המים, מס על המזון. כך נוצר מצב שעל מנת לממן את "מדינת הרווחה" – אותם אזרחים הולכים ומתרוששים כך שיותר ויותר מהם זקוקים לה. מצד שני, עיקר תקציבי ה"רווחה" הולכים לסקטורים מאד סציפיים: חרדים וערבים. הם העניים ביותר וצרכני הרווחה הגדולים ביותר. האזרח העובד לא מקבל מהמדינה כמעט בכלל שירותי רווחה – רק משלם. משלם בתלוש המשכורת שלו ממנו מנוכים מסים, ומשלם שוב בתחנת הדלק, ואז שוב בסופר, כשהוא קונה מוצרים ממוסים ויקרים.

 

המודל הקיים פשוט לא עובד. המוסד לביטוח לאומי הוא הגוף המתוקצב ביותר בשירות הציבורי אחרי מערכת הבטחון, עם מס משל עצמו ומשאבים אדירים, עשרות מיליארדי שקלים תקציבו. "צדק חברתי" יש? תשאלו את משה סילמן ז"ל. כמה כסף נוסף צריך לשפוך לאותו מנגנון ולאותה שיטה כדי שכן יהיה "צדק חברתי"? כמובן שהתשובה היא שאף סכום לא יספיק.

 

כולם דורשים צדק חברתי. כל אחד בטוח שבידיו הפתרון. השמאל דורש עוד הוצאה ממשלתית, מסכים לעוד מסים – ואז מתלונן כשממשלת הימין מוציאה הרבה – אבל לא על הדברים שהשמאל מעוניין בהם.

 

לביטוח לאומי יש כסף, רק לא עוברנו. משה סילמן מצית את עצמו (צילום: אקטיבסטילס)

 

בישראל יש גישה כלכלית ייחודית: ישראליזם

יש שתי גישות חברתיות כלכליות מקובלות בעולם: סוציאליזם וליברליזם. סוציאליזם מתקיים כאשר רמת המיסוי גבוהה והאזרח מקבל רמה גבוהה של שירות ממשלתי. ליברליזם מתקיים כאשר רמת המיסוי נמוכה והשירות הממשלתי מועט – לאזרח נותר יותר הון פנוי בכיס לקנות את השירותים והמוצרים להם הוא זקוק.

 

בישראל מתקיימת שיטה ייחודית – ישראליזם: מסים גבוהים ושירות ממשלתי מועט. הרע משני העולמות. כמובן שכאן מתקיים מרכיב נוסף: רק חצי מהאוכלוסיה עובד, כך שנטל המס מתחלק באופן לא שוויוני במיוחד. כמעט כל המפלגות משמאל ועד ימין מנסות "לתקן" את המצב לכיוון הסוציאליסטי – מבטיחות להוציא יותר כסף על שירות ממשלתי. ומאין הכסף הזה יגיע? הרי לממשלה אין כסף משל עצמה. כסף זה בהכרח יבוא מהעלאת נטל המס שעל הישראלי העובד. זה הכסף שלנו.

הליכוד היא לכאורה המפלגה הלאומית - "ליברלית", וב- 2009 בנימין נתניהו נבחר כשהבטיח להוריד מסים ב- 20%. בתור "קפיטלסט" ו"ניאוליברל" הוא לא עשה עבודה כל כך מוצלחת: הגדיל את הגרעון, העלה את המיסים (ואת יוקר המחייה), נכנע לטייקונים מחד ולוועדים מאידך, הכפיל את הוצאות הממשלה ודרדר את מדינת ישראל במדדי החופש הכלכלי העולמי לאחד המקומות הנמוכים במערב, והביא אותנו אל עברי פי פחת עם תקציב 2013 שבשל אי אפשרות להעבירו אנחנו כרגע במערכת בחירות.

 

ממשלה עם פחות כסף תצטרך להיות יותר אחראית

על הציבור הישראלי העובד ומשלם המסים להחליף דיסקט. אנחנו חייבים לנתק את הקשר הזה שבין הממשלה (איזו שלא תהיה) לבין הכיס שלנו. הפתרון הסביר היחיד עבור משלם המסים הישראלי הוא פשוט מעבר למדיניות של הורדת מסים.

 

חייבים לשלם פחות מסים. חייבים מנגנון ממשלתי יעיל ומעורב פחות בחיי הפרט ובכלכלה. ממשלה שיש לה פחות כסף – יש לה פחות כסף לזרוק על מקורבים, על אתנן לשותפים קואליציוניים, על אינטרסים צרים, על ג'ובים, על מוקדי כוח בשירות הציבורי. ממשלה עם פחות כסף תצטרך להיות יותר אחראית.

 

חייבים להשאיר יותר הון פנוי בכיסו של האזרח על מנת שיוכל לקנות את השירותים שהמדינה פשוט אינה מסוגלת לספק. את המסים העקיפים ומכסי המגן על ייבוא חייבים להסיר על מנת להוריד את יוקר המחייה. פיקוח על מחירים אינו יעיל – החלב בישראל הוא בין היקרים במערב, ואילו הפרות הן בעלות הפריון הגבוה ביותר.

 

משהו במודל הישראלי בבירור לא עובד. הפתרונות לא יכולים להיות רק עוד מאותו דבר – אלא הליכה בכיוון חדש ואמיץ – הכיוון הליברלי.

תגיות