אז כככההה תהיתי לעצמי על מה הכי כדאי לדבר בפוסט הראשון וישר עלו לראש תוכניות הריאליטי ה"מרגשות" שנדמה שפורצות לחיינו בלי הכרה כמו פטריות בלתי נסבלות ובלתי ניתנות לשליטה אחרי הגשם,רק מה גם עדיין יורד כאן גשם אז משהו יכול לסלק אותן בשבילי?!

כן אני מודה גם אני ביצעתי חטא הערב כאשר אחרי הפצרות ופרסום זול במיוחד החלטתי לשבת על הספה בביתי אחרי ייום עבודה מפרך וחוסר כוח משווע ובהיתי במסך הקטן,זה שכבר מספר חודשים אני פוקדת רק לארועים מיוחדים.

ומה אני רואה שם?מתמודדים מעוד תוכנית שירה, והפעם היה זה:"דה וויס",חשוב לציין שמרוב תוכניות ריאליטי  אני כבר לא יודעת מה החוקים או מה עושים ומרבה בצעקות לאנשים שמעבר למסך:"הייי לא היית אמור להסתובב עכשיו עם הכיסא?כן אליך אני מדברת צביקה הדר אתם אמורים להסתכל על המתמודד לפני"?!. או כשאני צופה באקס פקטור האמריקאי וחושבת שאמורה להתחיל עוד תוכנית של אפקט הפחד אבל במקום מתמודדים אוכלי חרגולים מקבלת כאלה ששרים באולפן ממוזג,נחמד,אבל לאיפה נעלם המנחה ההוא?נוו גיא זוארץ,בקיצור הבנתם את הפואנטה שלי ארץ כל כך קטנה ולא ברור למה אנחנו זקוקים להרבה מידי טראש ומעט מידי זמן.

 

 

 

 

אז למה התכנסנו כאן היום?כי באתי להתלונן על התופעה(די באמת?כן באמת!!!) הגיעו מים עד נפש ולא רק לשם גם מעל.                         הייתי מיקירי התוכניות האלה, ליוותי אותן בימים קשים ,כתבתי בקבוצות שלהן והגנתי על מתמודדים בחירוף נפש כאילו היו בני משפחתי , וגם תרמתי לא מעט לרייטינג השמן שלהן בשכנוע (ממש כמשהי שמקבלת רווח מהענין )אזרחים תמימים חובבי תרבות גבוהה ולא זולה לצפות בהמוניהם, אבל למזלי התפכחתי  ומשום מה מרגיש לי מזה תקופה , שככל שהטרנד הזה הולך ונהיה מקובל כך הנטייה לזלזל  באינטלגינציה של הצופה הממוצע תלך ותגדל. 

התוכניות האלה הוולכות והופכות מיום ליום יותר מלאכותיות,מונוטוניות,וכן אני מרשה לעצמי להגיד מיישרות קו האחת עם השנייה.                   לעיתים, הבלבול וחוסר ההכרה לתוכניות השונות נובע מהעובדה ש(מה לעשות ),תעשייה קטנה אין כאן הרבה מפיקים כמו בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות והתכנים נעשים באותן צורות או פשוט מועתקים אחד לאחד.נדמה ששכחו שאנחנו חיים עדיין כאן בישראל.

אני יכוולה לדבר למשל על טרנד שתוקף את התוכניות האלה לאחרונה אבל משום מה בוחרים לטאטא מתחות לשולחן והוא :"טרנד הדמעות", הטרנד הזה גם אם לא מוכר לכם בשם וודאי יצא לכם להתקל בו יותר מפעם בעוד אתם צופים בתוכנית ישראלית ממוצעת.                                   פונים ללב שלכם ובעזרת מניפולציות זולות והבאת המתמודדים: "הכי צבועוניים"," הכי שונים", "הכי מעניינים", "עם סיפור החיים הכי קשה" גורמים לכם להזיל דמעה או שתיים ולומר לעצמכם שהיי אתם לא צופים בטראש אתם צופים בדרמה מרגשת ממש מסע ללב ואיזה חמודים השופטים/הנמטורים/מבצעי האודישנים/המנחים או מי שזה לא יהיה שם הם אשקרה נוותנים הזדמנות למעוטי יכולת זה לא מקסים?! אז לא!!!

 

 

הרשו לי לחדש לכם משהו אם המנחים/ האנשים מאחורי הקלעים היו כל כך צדיקים הם היו עוסקים במתן בסתר ולא בתוכניות ריאליטי תהיו בטוחים. ולמה זה כל כך מעצבן אותי?!כי גם אני נפלתי לשם עובדים עלינו בעיניים והכי מגעיל שעושים זאת בעזרת רגש,רחמים,אמפתיה, האם כל התכונות האלה לא נזרקות לפח ואיתן גם הערכים של דאגה לזולת בשנייה שאותו מתמודד עובר את האוידישן? חשבו על זה הדרך שהתמודד עובר,הצורה שבה הוא נזרק משם באופן אכזרי ונשכח מליבנו כבר יום אחרי ההדחה ואבל הכי הרבה על זה שאתם הצופים באמת ובתמים משתפים עם זה פעולה.

ולסיום,גם אני עברתי את זה גמילה היא תהליך,עצוב,כואב,לעיתים עושה חשק למרוט כמה שיערות אבל זה שווה את זה,המצפון נקי אתם ממלאים את עצמכם בתוכן אמיתי וואפילו תרמתם משהו לחברה, לא תהיו שותפים לתהליך ההחפצתי של האנשים,להתייחסות הזו אליהם רק כאל מוצר להבאת רייטינג בלבד,ובמקום לראות תוכנית למציאת קול כלשהו יש לכם את שלכם מצאו נושא שמעניין אתכם והייתם רוצים להשפיע בו ולכו להביע את דעתכם ותרגישו שהשמעתם קול גם בלי לבהות במסך 24 שעות...

להתראות בפוסט הבא:)