תינוק משלי: הבלוג של גילי גפן
מיליון תירוצים הצלחתי לגרד מכל חור שהוא, עד היום - ש'אני עדיין לא מוכנה, או רק התחלתי תפקיד חדש, וזה גדול עלי, ומה פתאום ואיך ולמה', ופתאום כל התירוצים האלו נראים לי מה שהם. תירוצים. ופתאום אני באמת מוכנה. לבייבי משלי. ואני לא באמת ממש יודעת לשים את האצבע מתי ומה קרה, שזה קרה.
אבל כל תינוק קטן שעובר היום לידי, גורם לעיניים שלי להתמגנט, לבטן להתחיל לעבוד וללב לצאת החוצה. ופתאום בלי לשים לב אני גם עושה פרצופים מוזרים לחמודי ההוא שבעגלה.
רגע רגע. אני מרגישה שרצתי רגע מהר מדי. אז 60 שניות עליי:
אני בת 41, אוטוטו, אבל לחלוטין לא מרגישה בגיל, וגם למזלי נראית הרבה יותר צעירה. לא שזה תירוץ מספק להתעלם מהמספר הגדול הזה, אבל נגיד.
אני מה'משוגעות' האלו שהתמכרו לאדרנלין המקצועי מגיל צעיר ושואבות את כל ההגדרה העצמית שלהם מהקריירה שבנו, וגם היום, כמנהלת שיווק באחת מהחברות הגדולות בארץ, אני עדיין צריכה את האטרף הזה ואת האדרנלין, כדי להרגיש שמעניין לי ושאני עושה משהו עם החיים שלי.כי האמת, פרט לעבודה, אין לי ממש משהו אחר. אפילו לא סקס מזדמן, שזה הכי רחוק מלהיחשב משהו אמיתי.
ותוסיפו לכל זה אייפון שמחובר אלי 24/7, קופסה וחצי של מרלבורו לייט, ארוחות שחיתות שמתבססות בעיקר על במבה, בורקסים ושוקולד, רביצות ארוכות בבתי קפה וכמובן את נינה, הכלבה המתוקה והממיסה שלי, ואתם אמורים לקבל את הגושפנקא הסופית כדי להבין שמי שעומדת מולכם היא לא יותר מרווקה עירונית טיפוסית.
כל הפרטים, כל התיאורים, כל מה שאני רושמת ומתארת, הכל נכון. למעט הזהות האישית שלי. אותה, במטותא, אשמח להשאיר לעצמי, יחד עם זהות האנשים סביבי שהולכים לעבור איתי את התהליך. ובינתיים תקראו לי גילי.
אז זו אני. עם השיגעונות, החרדות, השריטות הרגילות וכמובן הדיכאון של הלבד שמתגנב לו בקביעות בתקופות החגים.
אז עכשיו אתם מבינים אולי למה כל הסיפור הזה של הכמיהה להיות אמא, כאן ועכשיו, כל כך מוזר לי ולכל מי שמכיר אותי קצת? אני? ילד?? מאיפה זה בא??
אבל בא לי.
בא לי תינוקי קטן שאחבק ואצמיד אליי לגוף, ונחייך אחד לשנייה, ושיעשה לי חם בבטן.
בא לי לטייל איתו בפארק ולדבר אליו כמו לגבר קטן. או אישה קטנה. לא ממש משנה.
בא לי לדבר על הבייבי שלי בהערצה, נון סטופ.
וכן, אל תצחקו, אבל גם בא לי לקום 4-5 פעמים בלילה כדי להרגיע אותו.
בא לי לקום בבוקר טרוטת עיניים ולדעת שיש לזה את הסיבה הכי טובה בעולם.
בא לי לעבור את חבלי הגמילה מחיתולים, לשמוע את המילה אמא יוצאת ממנו ולראות איך צומחות השיניים הראשונות, גם אם זה מלווה בצרחות עד התקרה.
כן, מה לעשות. בא לי גם את זה. להיות אמא 360.
פשוט בא לי. ואני עדיין עוד לא קולטת שאני באמת מרגישה ככה פתאום, אבל.. אני באמת מוכנה.
וזה לא שלא רצות לי מיליון מחשבות של אם ואיך אצליח לעבור לבד את כל הטלטלה ההורמונלית הזו שנקראת הריון, ואם בכלל נצליח לשרוד ביחד. אני והוא. או היא.
כי מה אני בכלל מבינה בעולם הזה של תינוקות, ואיך כלכלית אני אצליח לעשות הכל ביחד. ובכלל, זו לא באמת החלטה שאפשר להתחרט עליה, אז אני ממש צריכה להיות בטוחה שזהו. אז אני בטוחה שאני בטוחה?? והתשובה היא כן. כן!
ואני כל כך מוכנה, שאני גם רוצה לשתף אתכם בכל מה שאני הולכת לעבור. בהכל. מהרגע הזה של ההחלטה, המשך בשלבים של איך ומה עושים, עם כל הלבטים, הקשיים, הבדיקות, והניסיונות (ומקווה שלא יהיו הרבה), ועד לסוף התהליך, שכרגע ממש אינו ידוע מראש.
ואני עוד יותר מאשמח לקבל מכם גם פידבקים. מאלו שעברו תהליך דומה. מאלו שנמצאות בדיוק כמוני בשלבים הראשונים או עדיין מתלבטות. ובעצם מכל מי שרוצה לשאול, לייעץ ולשתף. אני בטוח צריכה את זה.
אז מה עושים עכשיו???





React to WordPress