הסיוט האישי שלי כאישה בהודו – פוסט ראשון וזכרונות
כאנתרופולוגית הרפתקנית וצלמת גיאוגרפית, טיילתי פעמים רבות במהלך חיי לבדי ברחבי העולם, אבל הודו היא המדינה היחידה בכל מסעותיי ממנה נמלטתי אחרי ימים ספורים בהבטחה לא לשוב אליה לעולם.
במשך עשרת הימים בהם הצלחתי לשהות בה חשתי הטרדה מינית מתמשכת: גברים הודים בשווקים הומי אדם שולחים ידיים למשש את גופי, נדחקים אליי באוטובוסים צפופים, חופנים איברים תוך שהם מביטים בעיניי במבט ישיר, מתגרה ונטול כל בושה במעשיהם. כל אלה גרמו לי לסלוד ממנה ולעזוב אותה בתחושת כעס גדולה אחרי ימים בודדים בלבד.
מטיילים רבים שהתאהבו בהודו ניסו לשכנע אותי כי החוויה הקצרה שעברתי לא עושה חסד עם התרבות המופלאה והמיוחדת של יבשת זו, והסבירו לי כי הייתי צריכה להכות באסרטיביות את הידיים הפולשניות כדי להבהיר את חוסר רצוני במגע. אבל אני כבר לא רציתי לשקול אפילו ביקור נוסף במדינה בה גופי היה הפקר לידיהם של גברים.
לפני שבועיים, לאחר בילוי משותף בקולנוע, עלתה סטודנטית לפיזיותרפיה כבת 23 יחד עם חברה לספסל הלימודים לאוטובוס בעיר דלהי. במהלך הנסיעה, הם הותקפו והוכו באלות והנערה נאנסה בברוטליות ע"י קבוצה של גברים. אחר שסיימו לעשות בה כרצונם, השליכו אותם מהאוטובוס בעודו נוסע, עירומים וחבולים אל צד הדרך.
פציעותיה של הנערה זעזעו את הרופאים שטענו כי הן "האיומות ביותר שראו בימי חייהם". היא סבלה מפגיעה חמורה באיבריה הפנימיים לאחר שהתוקפים החדירו מוט ברזל לגופה וסבלה גם מפגיעה מוחית. ביום שבת בבוקר היא מתה מפציעותיה הקשות בבי"ח בסינגפור.
הצעירה, אשר שמה האמיתי לא נחשף, הפכה לסמל עבור כל הנשים בהודו, אשר חיות בתחושה מתמדת כי המרחב הציבורי אינו בטוח עוד עבורן. לא רק שרבות מהן נאנסות, אלא שהתנהלות המשטרה כלפי קורבנות התקיפה מעוררת חלחלה. לפני כחודש התאבדה נערה בת 18 משתיית רעל לאחר שתלונתה על אונס קבוצתי לא זכתה להתייחסות השוטרים.
האונס הברוטלי עורר מחאה בכל רחבי הודו, ולמרות הניסיונות לדכא את ההפגנות בכוח, המפגינים ממשיכים להילחם ולהפגין באומץ כשהם דוחקים בחברה השמרנית להתעורר ולשים קץ לנחיתות המעמדית של הנשים במדינה.
כולי תקווה כי מן הטרגדיה הזו תצמח רוח של שינוי בהתייחסות כלפי נשים בהודו, אשר תעוגן בחקיקה, על מנת להבטיח שמקרים מסוג זה לא ימשיכו להתרחש בהודו. ואולי ביום מן הימים, ארגיש מוגנת מספיק לחוויה מתקנת בהודו...
אשמח לשמוע אם חוויתן חוויות דומות, בארץ ובעולם, כיצד התמודדתן עם הסיטואציה? האם הקמתן קול צעקה ודאגתן שהמטריד יבוא על עונשו או שמא חשתן בושה במקרה ונרתעתן בשתיקה?





React to WordPress