אין מחיצות בין לבי ללבך, ילד שלי.
נולדת כמוני, את כל העולם אתה שואף ישר לתוך הנשמה. הכל חשוף, הכל נוגע.
אני עולה איתך ויורדת איתך. כל ירידה מותירה אחריה צלקת קטנה, חרוטה על הלב של אמא שלך.

איך ניתן ליצור מחיצות כאלו? האם הייתי רוצה ליצור אותן לו יכולתי?

אין מחיצות בין לבי ללבך, ילד שלי.

כמה מתסכל הגילוי כי גם כשאתה למטה ואני שם, אוחזת בידך, זה לא כל כך עוזר.

אתה מחייך, אך החיוך שלך הוא לא בדיוק חיוך. אתה חווה את החיים ואין חצי דבר שאני יכולה לעשות כדי למנוע ממך תחושת כאב. אכזבה. בגידה.

אני חשה שאני מקשה עליך, אז אני זזה לאחור, שני צעדים. נותנת לך לשאוף, ללמוד, לנסות להכיל.

והכאב שבעיניים הכחולות שלך חותך את הלב שלי ואני מכילה. מכילה עוד ומתפוצצת מבפנים. הלב שלי לא יכול להכיל, הוא גם לא יכול שלא להכיל.

הראש מבקש להתנתק, לא לחלוטין כמובן, אלא רק קצת. לא להרגיש איתך, אלא לידך. כפי שאומרים בספרים האלו שמלמדים אותך איך לגדל ילדים. לא להזדהות אלא להראות אמפתיה. ואני מנסה, אך הניסיון הזה עקר וכשלונו צפוי מראש.

כזו אני. כזה אתה.

ושנינו כל כך דומים.

חשבתי שבגלל שאנחנו כל כך דומים, כל כך רגישים, אוכל למנוע ממך חלק מהכאב הזה שכרוך בהתבגרות. בהתמודדות.

חשבתי שהמצאתי את העולם מחדש... אני אצליח היכן שנכשלו רבים כל כך לפני. היכן, שאולי, צריך להיכשל.

אך האינסטינקט שלי, כאמא, הוא לרצות שלא יכאב, שהנפש החשופה הזו תתחזק עוד ורק אז תתמודד עם עולו של עולם.

ההבנה שלא אוכל, בכור מופלא שלי, למנוע ממך ולו בדל מן הקשיים אותם אתם חווה במהלך התבגרותך, היא מכלה, אך בד בבד גם בונה, גם מסירה אחריות. אינני יכולה לשלוט בעולמך. אינני צריכה. אני צריכה לשחרר. ולא רק לתת לך לטייל עם חברים בלי השגחה, אלא לשחרר רגשית. לא לחוות איתך כל עלבון, כל פגיעה. אני צריכה להבין שאתה גדל לצידי, לתת לשתיל הזה מזון ואור שמש, אך להבין שאין לי שליטה בכוחות הרוח.

עם אלו, ילדי שלי, תלמד להתמודד אתה.

אומרים שאם עוזרים לאפרוח הקטן במאבקו להיחלץ מן הביצה, הוא לא ישרוד. על האפרוח להתמודד לבדו, כך הוא מתחזק, כך נתן לו הטבע כלים כדי להתחיל את חייו בעולם שבחוץ.

כנראה שהמסע הזה, אותו אתה עובר, ילדי, הוא לא שונה.

ואתה נפלא כל כך, חכם כל כך. לומד, כל יום עוד וגם, אני מקווה, מתחזק כל יום.

מתחספס,

מכניס פנימה את הבטן הרכה ומוציא קוצים החוצה.

כמו כולנו.