איך כמעט הייתי מספר 2 בארץ חדשה
ההצעה המגונה. אחרי צפייה בסרטון הראשון של 'השיטה'. התרשמתי מאיכות וכמות האומץ שראיתי בסרטון, ולמרות שעדיין לא החלטתי אז למי אני מצביעה, פניתי לאלדד יניב בפייסבוק, בלי שהכרתי אותו ונתתי לו כמה טיפים, על הדרך, לטיפול בפייסבוק שלו ושל המפלגה.
הופתעתי כשמייד הציע לי להצטרף לקמפיין, ואף הציע לי להצטרף למפלגה. חשבתי שהוא צוחק. אבל לא. הוא היה רציני. אמרתי לו" די, נו". אמר "באמת". אמר לי "את בתדר של ארץ חדשה זה בארור" . זה לא שגיאת כתיב. ככה הוא אומר ברור. עם א'.
נדהמתי מהיכולת שלו לראות בי בכלל מישהי שיכולה להצטרף לאיזושהי מפלגה. הוא אמר לי, מה את חושבת שביבי יותר חכם ממך? שהוא מסוגל לדברים יותר מורכבים ממך? שטויות. מה שאת עושה ביום יום שלך זה הרבה יותר קשה. המקצוע שלך, הג'גלינג בין הילד לעבודה, דורש הרבה יותר שכל ואומץ. ואז הגיש לי את הגלולה הכחולה, או שמא האדומה ופרש בעיני את נפלאות המטריקס הישראלי בחן רב, הרבה כריזמה והרבה שכל.
סירבתי לרוץ בבחירות - אבל הצטרפתי לקמפיין
כל מה שקורה כאן, כל האבסורדים המקוממים, פתאום "עושים שכל" כשמקשיבים לו. ואני תמיד חשבתי שאם ישראל שבויה וקשורה במרתף של בעלי הון ואינטרסנטים למיניהם מכל מיני מגזרים אז צריך לשלוח מישהו שמכיר את מחנה השבויים הזה מקרוב כדי לשחרר אותה.סירבתי להצעה להצטרף למפלגה, חשבתי שזה יותר מדי בשבילי ולא מתאים לאישיותי המתבודדת והנוירוטית משהו, אבל קפצתי למימי הקמפיין כלביאה.
חשבתי שהתכנים: השחיתות, הדילים, המינויים, הרגולציות, הבריתות האפלות של ההון-שלטון-עיתון זו מטרה חשובה בפני עצמה. אז התחלתי לייצר תכנים וכרזות לפייסבוק על פי המצע של המפלגה ובביצועה של רותם בירן הגרפיקאית.
הייתי בהתרגשות גדולה ורעדו לי הביציות. פחדתי לפשל. מעולם לא נגעתי בסוג קמפיין שכזה, ואלדד נתן לי יד חופשית ומינה אותי לראשת הקמפיין הפוזיטיבי. חשבתי שעצם הקמפיין יכול לתת שרות לציבור גם אם המפלגה לא תיכנס לכנסת. למרות שהיום די בארור שהיא תיכנס. הקמפיין עבד מצוין. הכרזות שעשיתי הביאו מאות שיתופים ולייקים והיה מרגש. אבל אז הגיע רגע מכונן.
משרד הפרסום רצה לזרוק אותנו
הגיעה הצעה מאיזה משרד פרסום מאד מוערך ודי גדול שמאד רצה לקחת את הקמפיין לידיו. מדובר באנשים עם שפיץ במובן הטוב של המילה, סופר מוכשרים, שעובדים עם חברות גדולות ולא פרילנסרים כמוני וכמו יורי רונן (מנהל עמוד הפייסבוק בפועל והאחראי על הקמפיין ברשת).
נפגשנו איתם במשרד המעוצב שלהם בתל אביב. ולי פתאום נפל האסימון, ברגע שהוא סוגר איתם הוא לא צריך אותי ולא את יורי. הם יתנו לו את כל מה שצריך. ישבנו עם משרד הפרסום לשיחה כנה. וראיתי את הקושי בפניהם של אלדד ושל רני בלייר (מספר 3 במפלגה).
וכשהדברים נאמרו במפורש, היינו, שבעצם אני ויורי מיותרים, אלדד ורני בלייר נעמדו על רגליהם האחוריות ואמרו שמבחינתם עדיף להפסיד בבחירות ולא לוותר על יורי ועלי. ככה זה. וזהו. ראיתי שגם אנשי הפרסום העריכו אותם על הנאמנות הממש לא אופיינית הזאת בתחום ובסוף, הקשר עם המשרד כנראה התמסמס והמשכנו ככה, יורי ואני. לגמרי פיראטי.
נאמנות כמו של אלדד יניב: נדירה
כעת, בישורת האחרונה, המפלגה עברה לפאזה אקטיבית של כניסות למשרדים של מינה צמח, ונוני מוזס ואני סיימתי את תפקידי בשלב זה, עייפה אך מרוצה.
ההחלטה הזאת של אלדד להישאר נאמן לאנשים שלו היא מסוג ההחלטות שלא נתקלתי בהן הרבה בחיי. בייחוד אצל אנשים מצליחים ומצליחנים.. לא בתחום המשחק , לא בתחום הפרסום ואפילו לא בתחום האהבה. חברים קרובים שלי מעולם הבידור השליכו אנשים טובים לפח הזבל הווירטואלי ברגע שעמדה בפניהם אפשרות אטרקטיבית יותר. ראיתי את זה קורה אינסוף פעמים.
במאים ומפיקים שסגרו עם חברים שלהם, לחצו ידיים ובגדו בהם ברגע האחרון כי שחקן יותר מפורסם הסכים פתאום לקחת חלק או סתם כי פתאום מישהו אחר היה נראה להם יותר.
ראיתי זוגות אוהבים שברגע שהופיעה בחורה צעירה יותר (או בחור צעיר) ובלונדינית יותר זרקו לפח את מערכת היחסים שלהם בלי להסתכל אחורה. אז אומנם אני לא מספר 2 בארץ חדשה, אבל הרווחתי חברים ובזמננו זה ממש לא מעט.





React to WordPress