משמעת אוהבת

פגשתי אם לשניים. אשה חמה, אוהבת, מקבלת, שמחה וטובת לב. מתישהו אמרה לי, שהיא לא חושבת שאפשר להשפיע על ילדים בלי לצעוק עליהם. על כל פנים, היא לא מצליחה. הם לא מקשיבים אחרת, אמרה. הנה, קחי דוגמא. ביתי בת ה ? 3 פה, יושבת ומורחת את הפלסטלינה שלה על הרצפה, למרות שביקשתי ממנה שוב ושוב שלא. היא ממשיכה. עד שלא אצעק עליה, לא תפסיק.

למה בעצם לא לצעוק עליהם?

בנוסף, אמרה, אני לא חושבת שזה בעייתי לצעוק על ילדים קצת. אני אמא חמה ואוהבת, אני נותנת לילדים המון, כל מה שאפשר (גם לי נראה כך), ולא נורא אם צועקים כשצריך. ילדים צריכים גבולות.

הבעיה היא, שיש בעיה עם צעקות. שאלתי אותה עד איזה גיל היא צופה שילדיה יהיו קרובים אליה, ירצו להיות בקרבתה. היא חשבה רגע, ואמרה, ובכן, בערך 10, 12.

זה מה שמקובל. מעבר לגיל הזה, ילדים לא רוצים לבלות יותר מדי בחברת ההורים. ברגע שהתלות הפיזית והרגשית מתחילה להחלש, הם מתנתקים. וזה די ברור (וגם קשור לסיבות נוספות, כמובן). האם אתם הייתם רוצים לבלות עם מי שצועק עליכם? מי שמפעיל עליכם כוח? האם זוהי דרך סבירה בעיניכם שמישהו יעיר לכם הערות, או יבקש מכם בקשות? היא אמרה לי שאמה עד היום מפעילה עליה כוח. ואכן, היא לא אוהבת להיות עם אימה.

האם אפשר לא לצעוק על ילדים?

אין כמעט ויכוח על כך, שאי אפשר פשוט לתת לילדים לעשות את מה שהם רוצים לעשות כל הזמן. הם רוצים לעשות דברים מסוכנים, דברים בזבזניים, ודברים שיגרמו לנו יותר מדי עבודה. הם גם לא רוצים לעשות דברים שחשובים לבריאותם, כמו לצחצח שיניים, או ללכת לישון בשעה מסוימת.

אז מה עושים? האם ניתן לגדל ילדים מבלי לצעוק עליהם?

ומדוע אנחנו בכלל צועקים עליהם?

אנחנו צועקים משתי סיבות

אנחנו צועקים על ילדים משתי סיבות. אחת היא כדי להשיג משהו מהילד ? שיעשה או לא יעשה מה שאנחנו רוצים שיעשה. השניה היא פשוט כעס. אנחנו כועסים עליהם, ואז מרגישים שאם הם מכעיסים אותנו אז מותר לצעוק עליהם, או שאנחנו מרגישים שאנחנו מאבדים שליטה וצועקים.

כעס

לגבי הכעס, אין פתרונות פשוטים. אני לא חושבת שהכוון של "ללמוד לשלוט בכעס" הוא יעיל. מה שעובד הוא לעשות תהליך שלם להפחתת כעס בחיינו. התהליך הזה יתחיל מלהכיר ולהרגיש את הכעס שיש בנו, ולתת לו מוצא במקום בטוח. יש פה תהליך רגשי שעלינו לעבור, ותהליך מחשבתי. יש מגוון שיטות לעבודה, השיטה שאני ממליצה עליהם בחום היא "התמקדות" ? בעבודה אישית או קבוצתית. לאנשים שיש בחייהם הרבה כעס, זה יהיה תהליך ארוך. אין קיצורי דרך.

אכיפה

בנוגע לסיבה האחרת לצעקות על ילדים, שהיא להשיג מהם את מה שאנחנו רוצים, פה אפשר ללמוד כמה כוונים שיכולים לעזור. יש ספר טוב בשם "כיצד לדבר כך שילדים יקשיבו, ולהקשיב כך שילדים ידברו" של פייבר ומייזליש, שמדגים דרכים לדיבור עם ילדים. בנוסף, הנה כמה נקודות:

עקביות
החליטו בצורה מוגדרת מאוד מה מותר ומה אסור. ההגדרה היא קודם כל אצלכם בראש. צריך להיות לכם ברור מאוד מה אתם מרשים, ומה לא. אם לכם ההחלטות לא סגורות, אל תתפלאו אם הילדים לא יודעים מה מותר להם ומה אסור. הילדים מזהים בפניכם את ההיסוס. הם רואים שאתם לא לגמרי סגורים. והם מנסים לבדוק, אם בכל זאת זה מותר. היו ברורים.
גבולות הגיוניים
יש אנשים שמאמינים בגבולות לשם גבולות. סתם ככה פשוט, שלא יהיה מותר הכל. אני חושבת שזה מוביל לצרות מחשבה. לדעתי לכל גבול צריכה להיות סיבה, גם אם הסיבה היא "כי זה חשוב לי". סיבה. תנו להם לדון איתכם בגבולות, הקשיבו להם. אולי הם צודקים?
הכירו בשרירותיות
גבולות וכללים הם שרירותיים תמיד. אין פה נכון ולא נכון. בכל תרבות ובכל תקופה, מקובלים כללים אחרים. השאלה היא מה אתם מחליטים. למה להקשיב למה שכולם עושים? בדקו אתם מה אתם רוצים שיהיה בבית שלכם. אז מה אם החברים שלכם מרשים לילדים לראות טלויזיה כל היום? לדבר בנייד כל היום? פייסבוק? החליטו עבור עצמכם. ניתן לשמור על כמעט כל גבול שאתם שלמים איתו, ומוכנים לתחזק. ילדים מקבלים את המצב, אם אתם מכבדים אותם והכל נעשה ברוח טובה.
תחזוקה
גבולות זקוקים לתחזוקה. לא ריאלי לשאוף למשהו אחר, לפחות לא בהתחלה. כל גבול שהחלטתם עליו, תצטרכו להשקיע בו. להסביר אותו ולשמור עליו. עד שהוא יופנם ויהפוך להרגל.
קיצור גבולות
יש דברים שלא באמת חשובים לכם? מה דעתכם לוותר שם לגמרי? בלשון הניו אייג', לשחרר? האם באמת קריטי לכם שלא יפלו כמה פירורים על הרצפה? או שהמיטה תהיה מסודרת בבוקר? אם כן, לכו על זה, צרו את הגבול הזה בבית ותחזקו אותו. אם לא, עזבו. שמרו את האנרגיה שלכם לגבול שבאמת חשוב לכם. למשל, אני מרשה לילדי לזרוק את הבגדים לארון שלהם ללא קיפול. ללכת לישון קצת מלוכלכים לפעמים. לאכול רק פירות לארוחת צהריים. ככה. זה לא מפריע לי. אין לי שום רצון או כוונה להשקיע בנושא הזה. אז מה אם חמותי המקסימה נחרדת כשהיא רואה את זה?
timing is everything
באותו הרגע שילד מתחיל לעשות משהו שהגדרתם כאסור, זהו הזמן המדויק לעצור אותו. אותה אישה שסיפרתי עליה, אמרה לביתה לא למרוח את הפלסטלינה על הרצפה. הילדה התעלמה. האם המשיכה לשוחח איתי, ולא אמרה לילדה דבר. לאחר 20 דקות החלה לכעוס על הילדה, על כך שהיא עדיין מורחת בצק על הרצפה. רגע! נכון, היא אמרה שאסור. אבל מה קרה בעשרים הדקות הבאות? כלום. לכן, המסר שעבר הוא שמותר למרוח על הרצפה. אחרת למה האם לא אומרת דבר? זהו מסר כפול. מותר או אסור? הרי אם הילדה היתה מכניסה את ידה לתוך אש, אמה לא היתה מחכה 20 דקות להעיר לה על כך. אז מותר או אסור? מה שאסור, אסור מיד.
מותר להתחכם
ילדים הם מאוד חכמים. אין שום בעיה שמשהו יהיה מותר ביום שישי ואסור בשבת. מותר אצל סבתא ואסור אצל דודה. מותר בצהריים אבל אסור בערב. מותר כשיש לכם מספיק סבלנות לזה, ואסור כשאתם עייפים מדי. העיקר ? שיהיה מוגדר וברור. בכל רגע נתון צריך להיות ברור מה מותר ומה אסור.
סבלנות
לילדים צעירים לוקח זמן להפנים את הגבולות. אפשר להיות עקביים איתם ולעמוד על שלכם, אבל יקח זמן עד שהם ישמרו על גבולות מסוימים ללא עזרה. זה בסדר, זה חלק מתהליך ההתפתחות שלהם. יש כללים שלוקח שנים להפנים. ובינתיים התפקיד שלנו הוא לשמור עליהם, אין פתרון אחר. הילדים לא תמיד בשלים לשמור על הגבולות באופן עצמאי.
כבוד לילד.
יש סיבה מדוע הילד עושה מה שאסור. אלטה סולטר, בספרה "גם הילד יודע" מגדירה שלוש סיבות עיקריות לכך שהילד עושה מה שאתם לא מרשים:
חוסר מידע - הילד לא יודע מה אסור, או מדוע
צורך פסיכולוגי - לתינוקות יש צורך חזק מאוד לגעת בדברים, להכניס לפה, לזרוק חפצים. לילדים יש צרכים חזקים לבדוק את העולם הפיזי, ולנסות אותו.
מצוקה רגשית - הילד כועס עליכם או מתוסכל, ולכן עובר על הכללים.
הבנת הסיבה מפחיתה את תחושת ה"דווקא". ילדים לא עושים דווקא, בד"כ. וגם אם כן, זה נובע ממצוקה, מצוקה לגיטימית. המעשה אולי שגוי, אבל הסיבה - לגיטימית. לא חייבים להרשות את המעשה, אבל באמת, שאם מבינים אותם, כועסים פחות.
ויתרתם? אז פרגנו להם את זה
החלטתם שכרגע זה לא מספיק חשוב לכם? הודיעו להם על כך, וברוח טובה. תהיו לארג'ים עם הויתור. אמרו להם ששיניתם את דעתכם, ועכשיו אתם כן מרשים את זה. הודיעו להם מה גבולות השינוי. אני זוכרת את היום שבו ראיתי ידיד מתעקש עם ילדיו שישטפו פנים אחרי האוכל, והם לא רוצים, ואז הוא פשוט הפנה להם עורף והלך לחדר אחר. הם המשיכו בעיסוקיהם, אבל לא היו שמחים. מה זה? הם חייבים לשטוף פנים עכשיו או לא? אם כן, למה אתה הולך לחדר השני? אם לא, למה אתה לא אומר להם ששינית את דעתך? הם ילדים. אתה זה שלא מוכן לעשות את מה שנדרש כדי שהמצב הזה יפתר, ולתחזק את הגבול. אתה מוותר? אז תוותר בכבוד. זו דוגמא של להוציא על הילדים כעס שלא קשור עליהם. הכעס הוא על עצמו, שהוא מתייאש, או לא יודע מה לעשות. הכעס לא באמת עליהם, גם אם זה מרגיש ככה. הם לא אשמים, ולא מגיע להם שיתנו להם תחושה שהם לא בסדר, ואז יעזבו אותם לבד בתחושה הזו.
דוגמא טובה
שמרו אתם על הכללים שאותם אתם מגדירים, עמדו בהבטחות, לעצמכם, לילדיכם ולאחרים. אם אתם מפרים הבטחה, הכירו בכך בצורה ברורה, ואל תתחמקו בתירוצים. תקנו את הנזק ? למשל הבטיחו הבטחה חדשה, ואז עמדו בה. כבדו את התסכול של הילדים כאשר אתם מפרים הבטחה. גם אם לוקח שנים ללמוד מהדוגמא של ההורים, בסוף לומדים.

שוב, קחו בחשבון: כל זה לא יעבוד בכלל, אם יש הרים של כעס מתחת לפני השטח. אם אנחנו כועסים על ילדים, הם מרגישים, ונפגעים. לא יעזרו לנו שום שיטות ניסוח וטקטיקות. אבל אם מתחילים לעבוד עם הכעסים, ולהגיע למקומות רגשיים יותר טובים, פחות כואבים ומוטרדים, אפשר להתחיל לשפר גם את התקשורת איתם, בהצלחה.

תגיות