מכירים את הסיפורים האלה על אנשים שבאמצע החיים החליטו לעשות מהפך של 180 מעלות? ומנגד, הסיפורים על האנשים שבמבט לאחור על חייהם טיפה מחמיצים?

 

החיים, ברובם, הם עניין של בחירה. אנו בוחרים בחירות קטנות וגדולות בכל יום בחיינו ואין לנו דרך לדעת בוודאות האם הדרך בה בחרנו היא הנכונה. אנו רק יכולים להיות קשובים ולהסתמך על המצפן הפנימי שלנו, שבד"כ מאותת לנו כשאנו לא נמצאים במקום הנכון.

 

 

אני, שמאז ומעולם נחשבתי ל"ריאלית", נרשמתי ללימודי הנדסת חשמל ומדעי המחשב באוניברסיטה. ידעתי שזה "מקצוע טוב", ידעתי שאני נמשכת לתחום באופן טבעי וידעתי שזה יסדר אותי כלכלית. עבדתי בתחום מספר שנים, אבל בליבי תמיד קיננה הרגשה שאני לא ממש במקומי הנכון.

 

לעבוד בהיי-טק זו ציונות

שלא תבינו לא נכון, הייטק הוא תחום מאתגר, רווחי וכמובן מבורך לפיתוחה של המדינה, שנשענת היום בין היתר על תעשייה זו. שמחתי לתרום לתל"ג ולא להוות עליו נטל (כמו היום), ובעיניי, כל מי שעובד בתעשייה או בכל עבודה יצרנית אחרת מחזיק את המדינה על כתפיו וזוהי ציונות.

 

אולם, בשלב מסוים בקריירה שלי, החלטתי לנסות ציונות מסוג אחר. לקחתי פסק זמן מהעבודה והחלטתי לעבור למקום שבו הכל מתרחש - לפוליטיקה. התחלתי לעבוד לצידו של בנימין נתניהו, שכיהן אז כיו"ר אופוזיציה, במדבר הפוליטי עם 12 מנדטים בלבד. מדוע עשיתי זאת? כי מאז שהייתי צעירה, עשייה ציבורית ופוליטית עניינה אותי באופן פנימי והאמנתי באיש.

 

התקופה הייתה תקופת פוסט ההתנתקות ואני הרגשתי שזו חובתי להיות בעמדה שתאפשר לי להיות לצד מקבלי ההחלטות. בזמנו האמנתי, ולמעשה, גם היום, שאם הייתי שם, בעמדת מקבלת ההחלטות, הייתי עושה את הדברים אחרת ככל שאוכל.

 

עבדתי בלשכתו של בנימין נתניהו שנה וחצי ולמדתי רבות על פוליטיקה, תקשורת ועל החיים. גם לאחר שעזבתי את לשכת נתניהו וחזרתי לתחום ההיי-טק הנוח, הרגשתי חוסר, משהו בבחינת "אתה יכול להוציא את הבחורה מהפוליטיקה, אבל אתה לא יכול להוציא את הפוליטיקה מהבחורה".

 

נפתלי בנט ומפלגת "הבית היהודי" היו קפיצה למים עמוקים

זאת הייתה הפלטפורמה שלי להקמת תנועת "ישראל שלי". הרגשתי שעליתי על "דרך המלך" והגעתי למנוחה ולנחלה. קשה לקרוא לזה מנוחה כי עבדתי במשרה מאד תובענית - כל חודש טסתי לחו"ל ובלילות תיפעלתי את "ישראל שלי". מצד אחד התפרנסתי בכבוד במגזר הפרטי בעבודה מעניינת, ומצד שני, בהתנדבות, קידמתי אג'נדות חשובות ומעניינות. התעסקתי בסוגיות שהן, לטעמי, קריטיות להמשך קיום המדינה; מלחמה בדה לגיטימציה נגד ישראל בעולם, הצפת בעיית המסתננים, חיזוק הזהות היהודית ועוד.

 

הפעילות ב"ישראל שלי" סחפה אותי יותר משיכולתי לצפות, ובסופו של דבר החלטתי לקפוץ למים העמוקים. הנחתי שאמצא מחליפים מוכשרים שינהלו את "ישראל שלי", ידעתי שיש מספיק מהנדסים, ויחד עם נפתלי בנט והרב רונצקי הצטרפנו למפלגת "הבית היהודי", על מנת להקים תנועה כלל ישראלית שמושתתת על ערכי הציונות הדתית.

 

כשיצאנו לדרך, במאי 2012 חלמנו לקבל 12 מנדטים והנה אנו פה היום, במלוא המרץ והרצון לשנות, חברי כנסת בישראל. לכל מי שלא נדבק בחיידק הפוליטי אך עדיין מעוניין להיות חלק, אני ממליצה בחום על שילוב מנצח: פרנסה במגזר הפרטי והתנדבות מחוץ לשעות העבודה למען מטרה נעלה.

 

הצהרת כוונות לעתיד:

כמי שגדלה בתעשיית ההיי טק, אני מאמינה גדולה מאד בעבודה ומאמינה קטנה מאד בקיצבאות. קיצבאות צריך לתת לנזקקים באמת ולתת ברוחב לב. לעניות דעתי, שאר האוכלוסייה צריכה לצאת לעבוד. לכן, בקדנציה הנוכחית, ארצה לעסוק בעידוד יציאה לעבודה לאוכלוסיות שאינן משתתפות במעגל העבודה באחוזים גבוהים; גברים חרדים, נשים ערביות, אמהות חד הורית וכדומה.

 

ארצה להכניס את אותן אוכלוסיות לתחומי פיתוח תעשיית היי טק ותעשיות עתירות ידע כך שיהוו, בין היתר, כח עזר לעידוד השקעות בישראל.

 

כמובן שבנוסף לנושאים החברתיים, הנושאים בהם עסקתי בשנים האחרונות יהוו חלק נכבד מעשייתי: הסברה, חיזוק הקול הציוני, מלחמה בדה לגיטימציה ובפוסט ציונות וחיזוק הזהות היהודית במדינת ישראל.

 

ואסיים בטפיחה על השכם ובחיזוק הכח הנשי: בזמן המועט שאני בכנסת למדתי להכיר את חברות הכנסת הנפלאות שלנו. למרות שדעותיי חלוקות עם רבות מהן בנושאים רבים, כל אחת מיוחדת ועם כל אחת אשמח לשתף פעולה בנושאים משותפים. גם מיכל רוזין וגם אני חושבות שחשוב לעודד נשים לצאת לעבוד ולדאוג לעצמאותן, גם יעל גרמן וגם אני חושבות שתאגידי המים מיותרים, וגם יפעת קריב ואנוכי חושבות שהמדינה צריכה לסייע יותר לניצולי השואה.

 

ובכלל, אני מאמינה גדולה בלמצוא את המכנה המשותף, המקרב, ולא את המפריד. זה מפרה, זה מעצים וזה יגרום לנו להיות מדינה טובה יותר לאזרחיה.

 

אמן שנצליח.

תגיות