לשון הרע לא מדבר אלי
"לשון הרע לא מדבר אלי"
חולשות אנושיות וחוסר מודעות רגעית ? תמיד ריתקו אותי. כשזה קורה לאחרים ? קל לנו לזהות ולראות.
עם ועל עצמנו - זה כבר סיפור אחר.
לא מזמן, באמצע שוק הכרמל, עמדה לידי אישה עם תינוק בעגלה (בן שנתיים). בעודה מחפשת עבורו טרנינג היא התווכחה עם המוכר על המחיר במשך דקות ארוכות. התינוק בעגלה איבד סבלנות, שיחרר עצמו מה"קשירה" ונעמד על העגלה בוכה. האמא הושיבה אותו בחזרה בעגלה וצעקה עליו באגרסיביות 'שב שב, שב כבר'. התינוק הגביר בכי, השתולל וצרח מעלבון, והיא התפנתה אל הבאסטה לבדוק עוד ועוד חליפות טרנינג עבורו, תוך כדי קונצ'רטו לאמא ותינוק - בו היא שילבה בחירת טרנינג + שאגות עליו, בסוג של היסטריה שאיננה קשורה לשום מציאות.
בדרך הביתה חשבתי שאולי כולנו נופלים ל"בו?רו?ת" האלה. מתכוונים למשהו אחד ? ומפספסים בגדול משהו אחר.
במילים אחרות: רובנו יוצאים לדרך עם כוונות טובות שיכולות בקלות להתפספס.לפעמים שלא באשמתנו. כי אילו כל הסצינה הנ"ל הייתה מתרחשת בתוכנית ריאליטי ? זו ודאי הייתה שיחת היום שלמחרת. ומי יודע איך היו עורכים אותה?
*
תלוש ושמור לביקורת
מרגע פרוץ תופעת ה"חדירה לפרטיות בהסכמה" של כל גווני תוכניות הריאליטי הישראלי בשנים האחרונות, פתאום נידמה שהרייטינג של רכילות מרושעת ולשון הרע לא רק שהוא עולה ? הוא אפילו מומלץ וגובר בעיקר מול "מחוברים" ? קונספט האנשים שבחרו לצלם את עצמם. נהיה מן פסטיבל מבקרי ביקורים למתקדמים, ירידות על דרכי חייהם של המצולמים, ואוירת עליהום-ורבאלי כללי/ת. ולא שאין מילים חיוביות על מי מהמחוברים. בטח שיש. ועוד איך יש.
ידוע הוא שביקורת, בין היתר, היא התחזקות על חשבון הזולת. אבל באמת אין לי מושג איך קרה ומתי הפכנו לשופטי ליגת האלופות? בעיניי ולאוזניי, כל דבר ביקורת (בכלל ובהקשר של "מחוברים, בפרט) - לא אומר כלום על המבוקרים-המצולמים ? אלא דווקא על מעבירי הביקורת.
אולי בכל מה שקשור למחוברות ולמחוברים ? זה מעורר אותנו להתחבר אל הצד הפחות מחמיא של עצמנו ואנשים פורשים את משנתם על שולחנות בתי קפה, נותנים גז על ניתוחים פסיכולוגיים בשקל ישן, ומרשים לעצמם להרחיק לכת הרבה יותר מדיבור רכילותי-לייט על חברים משותפים ("יו, ההיא עלתה לי על העצבים"), ויותר מביקורת על תוכניות רגילות ("ראית את השמלה של אנה אהרונוב"). ולמה? ? כי כאן המצולמים מצלמים את עצמם בעצמם. אז יאללה או?דרו?ב? ? בואו ניכנס בהם. הם בחרו בזה. מגיע להם. דמם מותר. מותר לכולם.
כאילו והחיים שלנו דבש יד מרדכי, כאילו ואצלנו הכול מה-זה בסדר. אין לנו ריבים זוגיים, אין לנו התמכרויות קטנות, אין לנו רצון להגיד לעצמנו מול המראה מילים מ?חזקות, אין לנו מפחי-נפש או מרמור חס ושלום, אין לנו אגו מנופח ? בקיצור אנחנו בסדר גמור. מעולים. מרוצים. מבסוטים עד הגג...ושימשיכו שם ההם על המסך להתפלש לרגלינו. ככתוב: וישחקו המחוברים לפנינו, וגו'.כמו בתקופת "האח הגדול", גם כאן הרצינות התהומית בה מתנהל ה"שיח הציבורי" סביב מחוברים ? מצחיק אותי. או מעציב, תלוי באיזה יום תפסתם אותי. אופציית ההצצה לחייו של האחר ? פוערת ג'ורות לא קטנות. לעיתים בתוספת חיוך צדדי של שמחה לאיד.
עם כל כמות הביקורת והעצבים שיש לאנשים כשהם מדברים על מצולמי ריאליטי ? אין לי שיימץ של הבנה למה הם ממשיכים לצפות בהן. ראבק, אתה לא אוהב ? אל תיראה. אתה מסוקרן ? תישאר מסוקרן.
אתה נהנה ? ספר לחבריך.
וביקורות? בסוף. תודה. או כמו שאמרה אושיית כדורגל: סיכומים עושים בסוף עונה.
אלוהי העריכה
פיתחנו מן נאיביות של צופים, שנוחתים אל המסך בלילה גמורים ועייפים, ומחפשים בו נחמה, או לפחות הוכחה שהדשא של השכן לא כזה ירוק.כאילו ואין עריכה בעולם שיכולה לשנות בהינף פריים אורח-חייו של אדם (ריב מתמשך על פני שבועיים שיכול להיערך כריב אחד ארוך), עריכה שיכולה בשבריר מוזיקאלי להחליט עבורנו אם מתרחשת דראמה (גם כשהיא לא מתרחשת), או משהו קליל ומצחיק (כשממש לא מצחיק). והרי המחוברים קמים ונופלים על עריכה.העורך מחליט כמה פעמים ניראה במהלך פרק אחד את דודו בוסי אומר לעצמו "לחיים" בזמן שהוא מפנק את עצמו בעוד כוסית. ואולי הוא בכלל לא שותה כל כך הרבה והכוסיות "לחיים" צולמו בימים שונים ונפרשו אל פני חודשים רבים?
אני מזכירה לעצמי כל הזמן לא לשכוח לרגע שהעורך מחליט כמה פעמים נראה במהלך חצי שעה את שי גולדן רץ ומתראיין ומדלג בין תוכניות אירוח כאילו והוא לא ירד לנו מהמסך לרגע בשנים האחרונות . ת'אמת?! ? לי אישית לא זכור שראיתי אותו מופיע כל כך הרבה על המסך לפני שהתחבר ל"מחוברים". והפעמים הבודדות שראיתי אותו ? היו נעימות ביותר. מעשירות.במילים אחרות: זו תוכנית טלוויזיה. זה ריאליטי. לא המציאות.
לכי תזדהי
דוגמא טובה להתקוממות הציבור הרחב היא ה"דיבור" הלעוס על פניה הממורמרות ושפתיה הקפוצות של אשתו היפה של רן שריג. כאן ההתחסדות בשיאה.
ת?ראו לי אישה אחת ? שנה אחרי לידה ראשונה, שנמצאת רוב הזמן עם התינוקת, שעסוקה כל היום בהאכלה החלפת טיטולים ומשמרות עם הסבתות, שעדיין לא חזרה למשקלה המקורי, שהג'ינס לא עולה עליה, שטרם חזרה למעגל העבודה, למעגל הרוקדים הקרייריסטים ? שהפנים שלה נראות אחרת. אשמח להכיר אותה. טרם נתקלתי. אלא אם את מגו?ב??ה בהורים מאד עשירים, או חשבון בנק שמאפשר לך לחגוג על כרטיס אשראי לא מוגבל, או שאת יכולה להמשיך לעבוד מהבית ולגור ביחד עם פיליפינית שתגדל לך את הילד ות?ל?מד אותו לקרוא ולשיר שירים בעברית ללא האותיות ר' ו-ל'.
במילים אחרונות
מעצם שפיטה, אג'נדה-אלק וביקורת, נדמה לנו לרגע של חסד שיקרי כאילו והדשא שלנו הוא זה שירוק יותר. עבורי, "מחוברים" (גם אם היא לא כוללת מדגם גברי מייצג) היא הצצה לגיטימית לעולמו של הצד השני ל'סכסוך', שמוגשת לנו על מצע של סלטי צברי.
*
אז מה חיבר אותי ל....
רן שריג
השיא היה בפרק שנתן לי את האפשרות לראות מה קורה בביתו של גבר גרוש בימים בו הילדים לא אצלו . לראות אותו נכנס לחדר ריק. מתמודד עם העובדה שהיום הוא לא "היום שלו איתן". היום הן אצל אמא. מן פרט לא קטן בעלילה, שכל אם גרושה מדחיקה מסיבות "כאלה ואחרות".
שי גולדן
האיש הזה ממיס את ליבי.
בפרק הראשון או השני, בעודו נוהג בפקק בוקר באיילון, הוא מדבר אל המצלמה ואומר על עצמו את המילים הכי מפרגנות שאדם יכול להעניק לעצמו: שהוא "קול" וזה מה שהוא הכי אוהב בעצמו. אלא שהאמת הפנימית שלנו, ההיא שההדחקה לא עושה עליה רושם - היא תמיד תמתין לנו באיזו סמטה לא אפלה, והמילים האלה המתוקות הנחושות, התנפצו אל תוך מטח קללות לא קו?לי בכלל והוא בסך הכול פ?ספס את היציאה הנכונה באיילון דרום.
דודו בוסי
כשקים ביתו נכנסת לפריים, השיחות שלו איתה, העצות של הבת לאביה- שם אני מתחילה באמת להקשיב לו, לראות את הניואנסים, את הקשב שלו. כשהיא יוצאת מהפריים ? זה כבר סיפור אחר.
דבר אחד ברור: דודו בוסי אוהב נשים. אוהב את מהות האישה. כי אם לא כך ? לא היה לו כזה קשר וחיבור מדהים עם הבת שלו.
במילים אחרות: אנחנו בהחלט מרתקות אותו. הוא בעדינו לגמרי. רק שהוא טיפל'ה יותר בעד עצמו.
ישי גרין
מתחת לחיוך המתוק והנונשאלנטי מסתתר לו פליזר מקצוען, בחור שלוקח על כתפיו את כל העולם ואישתו (במקרה הזה, לא כביטוי). הפליזרית שבי רוצה לחבק אותו. הנלחמת בתופעת המעורבות-יתר שבי אומרת: היי, תן לה. תן לה לבד. תן לה להתמודד. זה לא באחריותך הקריירה שלה. זה באחריותה. אתה לא צריך לסחוב תפאורות על הגב בסוף יום עבודה. ממש לא. זה שלה. עזוב.
כצופים ? כולנו חכמים, וכולנו יודעים את התורה, ובפועל: אני שוב מציעה לבת שלי (בת 19) להסיע אותה עם האוטו אל הבסיס ? כשאוטובוס ישיר מגיע מפתח ביתנו לפתח הבסיס.
לואיס
עדיין מחפשת סיבות להיכנס לעולמו. כשאמצא ? אודיע.
*
בשיחה עם חברות ? שאלנו אחת את השנייה אם היינו מכניסות מצלמה לחיים שלנו. לבית שלנו. אני מיד אמרתי שלא ובשום פנים ואופן - והוספתי שעוד לא נולד סכום הכסף שיכול לגרום לי לוותר ככה על הפרטיות שלי.
ואז החברה הכבידה: ובתמורה למאה אלף שקל ? היית מכניסה מצלמה לחיים שלך?
לא! .ממש לא. אין סיכוי.
מאתיים אלף שקל? ? לא.
חמש מאות אלף שקל ? הו, עכשיו התחלת לדבר.
.
React to WordPress