מאת: אלינה ולדימירסקי , 15/07/2026

במשך שנים חי ציון מקנזי את החיים שכלפי חוץ נראו כמו חלום – כסף גדול, הימורים, סמים וחיי לילה. בפועל, הוא איבד כמעט כל דבר שהיה חשוב לו: המשפחה, הבריאות, הכסף והקשר עם ילדיו. דווקא כשהגיע לנקודת השפל העמוקה ביותר, הוא מצא את הדרך להתחיל מחדש – בקהילה טיפולית שפירקה אותו והרכיבה אותו מחדש.

היום, שמונה שנים אחרי, הוא ובנו שליו מספרים יחד את הסיפור שלהם – לא רק על ההתמכרות, אלא בעיקר על הדרך הארוכה בחזרה.

"אני אחרי לילה של הימורים וסמים," משחזר ציון. "אני מגיע הביתה במצב נורא, מתמוטט מהלחץ, מגיע לבית החולים, בורח ממנו – והדבר הראשון שאני עושה הוא להתקשר לדילר שלי. כבר הרגשתי שהסמים לא עובדים עליי. עמדתי במרפסת, ירדו לי דמעות, וביקשתי מאלוהים שיעזור לי למות."

זו הייתה הנקודה שממנה כבר לא היה אפשר לרדת נמוך יותר.

"רציתי להיות כמו אבא"

ציון גדל בבית אמיד בבת ים של שנות ה־80. אביו היה איש עסקים מצליח בעולם ההימורים, והילד שרצה להיות בדיוק כמוהו מצא את עצמו כבר בגיל 16 מתנסה בסמים.

"אני הייתי ילד היפראקטיבי, מלא אנרגיה, הליצן של החבורה. אבל בפנים הרגשתי בודד. העולם היה גדול עליי. הסמים נתנו לי תחושה שמצאתי מקום."

השימוש התחיל בוויד, המשיך לאקסטזי ובהמשך לסמים קשים יותר. היו גם תקופות נקיות – שלוש שנים כלוחם בגבעתי ושנה וחצי במערכת הביטחון – אבל אחרי השחרור הוא חזר לעולם ההימורים, הקים חברת הימורים וההתמכרות הלכה והחריפה.

בגיל 23 כבר הפך לאב. בהמשך נולדו לו שני ילדים נוספים, אבל במקביל גם נערמו חובות של מיליוני שקלים לעבריינים, עד לקריסה מוחלטת – כלכלית, משפחתית ונפשית.

"אשתי ביקשה רק דבר אחד – שתסכים לקבל עזרה"

מי שהצליחה לעצור את כדור השלג הייתה אשתו דאז, נילי.

"היא ביקשה ממני רק דבר אחד – להסכים לקבל עזרה. היא קראה לחבר טוב, עברתי 16 ימים של גמילה בבית, ומשם הגעתי לקהילת 'הדרך'."

שליו, בנו הבכור, היה אז בן 17.

"פירקו אותי והרכיבו אותי מחדש"

רבים מדמיינים גמילה כתהליך רפואי של ניקוי הגוף, אבל ציון אומר שהחלק הקשה באמת מתחיל דווקא אחר כך.

"הרגשתי שפירקו אותי לחתיכות והרכיבו אותי מחדש."

הוא הגיע לקהילה בפשיטת רגל מוחלטת – לא רק כלכלית, אלא גם רגשית ופיזית.

"הימים הראשונים מוקדשים לטיפול הפיזי, אבל מהר מאוד אתה מבין שהעבודה האמיתית היא על מי שאתה."

בשלושת הימים הראשונים כל מטופל חדש מקבל "אח גדול" – מטופל ותיק שמלווה אותו כמעט בכל צעד.

"הוא מסביר לך איך הכל עובד, מראה לך את הדרך, נותן תחושה שאתה לא לבד. אבל אחרי שלושה ימים אתה כבר צריך לקפוץ למים. פתאום יש הרבה מאוד חובות ומעט מאוד זכויות."

מכאן מתחיל סדר יום שאין בו כמעט רגע פנוי.

קמים בחמש בבוקר. מנקים חדרים. עובדים. משתתפים בקבוצות טיפול. עומדים בזמנים. לכל אחד יש אחריות, תפקיד ומקום בתוך הקהילה.

"עבור אדם מכור זה עולם הפוך לחלוטין. כל החיים שלי עשיתי רק מה שהתחשק לי ומתי שהתחשק לי. פתאום יש גבולות. יש סדר. יש משמעת. יש אנשים שמצפים ממך לעמוד במילה שלך."

אבל המבנה החיצוני הוא רק ההתחלה.

לאורך היום מתקיימים סמינרים, קבוצות טיפול, פסיכודרמה, שיחות אישיות, עבודה על הילד הפנימי ולמידה על מחלת ההתמכרות.

"אתה מקבל שיקופים כל הזמן. אנשים אומרים לך את האמת בפנים. דברים שלא רצית לשמוע כל החיים."

בהתחלה, הוא מודה, כל מה שרצה היה לברוח.

"כל הגוף צועק לצאת משם. אתה מתגעגע הביתה. מתגעגע לסמים. אתה מרגיש שלקחו לך את השליטה."

גם הסנקציות והגבולות אינם פשוטים.

"יש עונשים. יש אחריות. יש רגעים שאתה בטוח שלא תעמוד בזה. אתה פוגש חלקים בעצמך שאתה לא אוהב."

אבל דווקא בתוך הקושי מתחיל להתרחש השינוי.

"אחרי חודש וחצי הרגשתי שאני עובר חוויה רוחנית. פתאום הבנתי שיש לי הזדמנות אמיתית להתחיל מחדש. שיש אולי תקווה. זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי שער לעולם אחר."

"מה שמציל אותך זו הקבוצה"

כששואלים את ציון מה באמת מחזיק אדם נקי לאורך זמן, הוא לא מדבר על כוח רצון.

"הקהילה."

לדבריו, הכוח הגדול ביותר נמצא דווקא באנשים שסביבך.

"כולם שם מבינים בדיוק מה עובר עליך. אף אחד לא שופט אותך. כולם מכירים את הכאב, את השקרים, את הבושה ואת הגעגוע לסם. יש משהו מאוד מרפא בזה שאתה כבר לא לבד."

הוא מתאר תחושת אחווה עמוקה שנוצרת בין אנשים שמעולם לא הכירו קודם.

"אחד מחזיק את השני. אתה לומד לבקש עזרה. לומד לסמוך. לומד להיות אמיתי."

גם היום, שמונה שנים אחרי שעזב את הקהילה, היא עדיין חלק בלתי נפרד מחייו.

"אם קשה לי, אני מתקשר לחבר מהתוכנית. אני קורא. כותב. עושה מדיטציה. ספורט. אמבטיית קרח. אני יודע שהרגע הזה יעבור, ואני לא חייב להתמודד איתו לבד."

"כל מה שרציתי היה אבא"

בזמן שציון נלחם על חייו, שליו נלחם על ילדותו.

"הרגשתי חוסר אחד גדול," הוא אומר. "חוסר באהבה, ביחס, בתמיכה, בחמצן. הדבר שהכי רציתי בעולם היה אבא."

הוא זוכר הבטחות שלא קוימו, מפגשים שבוטלו ברגע האחרון ותחושת אכזבה שחזרה שוב ושוב.

"בגיל 13 כל החברים נסעו עם המשפחה לטיול בר מצווה. גם אבא הבטיח שניסע. זה לא קרה. זה שבר אותי."

הוא לא סיפר לחברים על ההתמכרות של אביו.

"בפנים רק חיפשתי אהבה בכל מקום."

כשהאב נכנס לשיקום, שליו כבר הצליח לראות את המציאות אחרת.

"הבנתי שהוא אדם עם בעיה, ושזו הפעם הראשונה שהוא באמת לוקח עליה אחריות. היה שם הרבה עצב, אבל גם תקווה."

"היום יש לנו קשר שאבות ובנים יכולים רק לחלום עליו"

גם שליו עבר מסע אישי. אחרי השירות הצבאי הוא החל להתנסות בעצמו בסמים מתוך ניסיון להבין את אביו.

"הגעתי למקום לא טוב. פתאום הבנתי עם מה הוא מתמודד. הרגשתי חמלה עצומה."

הוא הצליח לעצור את עצמו בזמן ולהיגמל בכוחות עצמו.

היום, לדבריהם, מערכת היחסים ביניהם שונה לחלוטין.

"אנחנו בשיא שלנו," אומר שליו. "יש בינינו פתיחות שלא הייתה אף פעם. אני חושב פחות לפני שאני משתף אותו. זה מה שתמיד רציתי."

ציון מחייך כשהוא שומע את הדברים.

"איבדתי כמעט הכל בגלל ההתמכרות. אבל קיבלתי הזדמנות לחיים חדשים. המתנה הכי גדולה שקיבלתי היא לא הקריירה החדשה ולא הזוגיות החדשה – אלא האפשרות להיות שוב אבא."

 

למידע נוסף ולגורמי סיוע-  :  https://responsiblegaming.pais.co.il/

 

תגיות