מאת: אלינה ולדימירסקי , 06/08/2026

אני זוכרת שהייתי חוזרת מהפנימייה ומחביאה ממנו את הכסף שלי", מספרת מור. "לא כי לא אהבתי אותו. להפך. אהבתי אותו יותר מכל. אבל ידעתי שאם הכסף יהיה גלוי – הוא ייגנב בדרך לעוד מנת סם."

יש משפטים שמצליחים לסכם חיים שלמים. המשפט הזה מתאר לא רק את ההתמכרות של פז עידן, אלא גם את המחיר שמשלמת כל משפחה כשההתמכרות נכנסת הביתה. לא רק האדם שמכור נלחם על חייו – גם ההורים, האחים והאחיות חיים בין תקווה לייאוש, בין ניסיון להציל לבין הידיעה שאין באמת שליטה.

היום קשה לזהות את אותו נער שאיבד את עצמו. פז בן 43, נשוי, אב לשני ילדים קטנים, נקי כבר 15 שנה, ומנהל את מרכז היום "אואזיס" – מרכז טיפולי לאנשים שמנהלים לכאורה חיים רגילים, אך מתמודדים בסתר עם התמכרויות. אבל הדרך לשם הייתה ארוכה, כואבת ורצופה בתחנות שנראו כמו סוף הדרך.

"נולדתי לאבא הלום קרב, מכור, ואז פגשתי את הסם"

פז גדל במשפחה מרובת ילדים, בבית שלא היה בו הרבה ביטחון. "היינו משפחה בקו העוני", הוא מספר. "גדלנו בפנימיות ובמשפחות אומנה. גרנו בשכונת מצוקה בהרצליה, מקום שבו סמים היו חלק מהנוף."

"נולדתי לאבא הלום קרב, שהיה בעצמו מכור ואלים, ואמא קשת יום שניסתה לשרוד.

עם עוני גדול בבית, ימים שלמים בלי אוכל במקרר, והוצאה לפועל שנכנסת הביתה ומתחילה לעקל דברים.

בכיתה ב' הועברתי למשפחה אומנת.

פגשתי את הסם כדי לברוח ממציאות כואבת ולנסות לרפא כאב עמוק: כשכולנו הוצאנו מהבית לפנימיות ולמשפחות אומנה אני הרגשתי שוויתרו עלי, זו הייתה עבורי ממש שריטה בנפש".

שילוב של בדידות וכאב פנימי עם זמינות של סם ברחוב מתחת לבית.

בגיל 13 ניסה לראשונה גראס.

"זה הרגיש לי טוב. פתאום היה שקט."

שנתיים אחר כך כבר עבר לאקסטזי. אחר כך הגיעו עוד סמים, עוד כמויות, אלכוהול, חרדות, שמיעת קולות והידרדרות שלא עצרה.

היום אני יודע לומר שההתמכרות היא מחלה של סיפוק תשוקות מיידיות, ושאתה הופך להיות העבד של התשוקות שלך.

אפילו הרגע שבו אביו גילה שהוא מוכר סמים לא הסתיים כפי שמצופה.

"במקום לכעוס הוא הציע לי לעשן איתו. הוא חשב שככה תהיה לו שליטה עלי. פז של היום מבין שהוא עשה את הכי טוב שהיה מסוגל באותו רגע."

שתי דמויות בגוף אחד

כלפי חוץ פז הצליח לתפקד.

הוא עבד במסעדות, התחבר לאנשים, הצחיק, היה אהוב.

"אבל היו לי שתי דמויות," הוא אומר. "הייתה הדמות שהגיעה לעבודה וכולם אהבו, והייתה הדמות שהייתה יוצאת משם ישר להשתמש."

בלילות כבר לא נשאר כמעט דבר מהאדם שהיה.

הוא ישן בדירות מוזנחות, ברחובות, הסתובב רק כדי למצוא את מנת הסם הבאה, התרחק מהמשפחה, גנב ממנה, איבד את שמו הטוב, ובעיקר – איבד את עצמו.

"הייתי בתוך גל של הרס עצמי. מנותק מהנשמה."

"או שתיקח אותי, או שתמצא לי פתרון"

נקודת השפל הגיעה בגיל 28.

"הייתי אחרי עוד לילה של סמים. זה היה בל"ג בעומר. צעקתי לאלוהים: או שאתה לוקח אותי, או שאתה מוצא לי פתרון."

פז קורא לרגע הזה "זעקת הנשמה".

באותו יום הוא התקשר לקבוצת 12 הצעדים של אלכוהוליסטים אנונימיים.

השיחה הזו שינתה את חייו.

"שם, בפעם הראשונה, הרגשתי שמישהו באמת מבין אותי."

הוא למד לחיות יום ביומו:

"יום נקי הפך לשבוע. שבוע לחודש. חודש לשנה."

גם היום, 15 שנים אחרי, הוא ממשיך להגיע מדי שבוע למפגשי הקהילה.

"זו התחזוקה שלי. זו הדרך שלי להישאר נקי."

"לא האמנתי שהוא אי פעם יצליח להיגמל"

לאורך כל השנים האלה מור ראתה הכול.

"תמיד היינו מאוד קרובים", היא אומרת.

"הייתי אוספת אותו מכל מיני מקומות, מגיעה לבתי חולים אחרי תאונות, עוטפת אותו כשאף אחד כבר לא ידע מה לעשות."

גם היא עצמה גדלה בפנימיות ונאבקה למצוא את מקומה בעולם.

"לא הייתי אמא שלו. לא ידעתי איך להציל אותו. הייתי פשוט אחות."

כששואלים אותה אם ניסתה לשכנע אותו להיגמל, היא עונה בכנות מפתיעה.

"אולי קצת. אבל בעיקר לא האמנתי שזה יקרה."

"פתאום היה לי אח חדש"

כשהגמילה התחילה, משהו השתנה גם אצל המשפחה.

"הערצתי אותו", אומרת מור.

"הוא שכר דירה לבד. הייתי באה אליו הרבה. השתתפתי בטקסי ציון הדרך שלו בעמותה. ראיתי אותו חוזר לחיים."

גם שאר האחים הצליחו לפרוץ את מעגל העוני והפנימיות.

"כולנו הלכנו ללמוד. אמא תמיד האמינה בנו ונתנה לנו חום ואהבה. בסוף כל אחד הצליח בדרכו."

היום הוא מציל אנשים שנראים "בסדר"

היום פז נשוי ואבא לשתי בנות- אלכס ואמי, "משתדל מאוד להיות עבורן האבא שלא היה לי."

נקי נכון להיום-15 שנים, חודשיים וארבעה ימים.

מטפל בדיוק באנשים שפעם היה אחד מהם.

הוא הקים את מרכז היום "אואזיס", שמיועד למכורים מתפקדים – אנשים שמנהלים קריירה, משפחה וחיים שנראים מבחוץ מושלמים, אבל נאבקים בסתר בהתמכרויות לאלכוהול, סמים או תרופות מרשם. הוא מעסיק צוות של אנשי מקצוע, למד פסיכותרפיה, NLP ושיטות טיפול נוספות, וממשיך ללמוד כל הזמן.

"אני מכיר את שני הצדדים," הוא אומר. "חציתי את הקווים הכי קיצוניים."

אולי דווקא בגלל זה, כשהוא פוגש מטופל חדש, הוא לא רואה רק את האדם שיושב מולו.

הוא רואה גם את הנער בן ה־13 שחיפש קצת שקט, את הצעיר שצעק לאלוהים בל"ג בעומר, ואת האחות שלא הפסיקה להאמין באדם – גם כשכבר לא האמינה שהוא יצליח להיגמל.

כי לפעמים, הדרך הארוכה ביותר היא דווקא הדרך חזרה הביתה.

 

למידע נוסף ולגורמי סיוע-  :  https://responsiblegaming.pais.co.il/

 

תגיות