לפני הכל, אני אמא פמיניסטית. 
כן, לכאורה התפקיד הכי חשוב של חיי אמור לקבל כותרת ראשית משלו, שכן הוא זה שלוקח ונותן את רוב האנרגיות, הזמן, האהבה והמאמץ, אבל בפועל- אין הוא נפרד מהבחירה שלי לשאת את העולם באופן שאני בוחרת. אני בוחרת להסתכל על דברים לעומקם, ובוודאי להעביר אותם לדור הבא, הקטן, עם העיניים הגדולות הצמאות למידע על העולם.

 

עוד ב-Onlife:

 

לא רק אימא פמיניסטית, אלא גם אימא פמיניסטית חד-הורית, מחנכת יחידה בבית, זאת שחומלת וכועסת, זאת שמחבקת אבל גם זו שלא מתירה את הקשרים ההדוקים בין ההתפתחות של בני לבין הגבולות שהוא אמור לקבל ממני. אני לא מוכנה להיות אחרונה בתור כדי להעביר את הערכים בצורה ברורה שלא משתמעת לשני פנים.

 

בגינה אני פוגשת אימהות נשואות. נדמה כי סטטיסטיקת הגירושין פסחה על האזור בו אני גרה. אני לומדת מהן הרבה, מסתכלת עליהן ומרגישה לעיתים כמו עוף מוזר. כשהבן שלי מרביץ למישהו, מתוקף היותו בן-כמעט-ארבע, קטן ועקשן, אני ניגשת אליו, שואלת למה הרביץ ומסבירה למה זה אסור. מתעקשת שיבקש סליחה ומסבירה שכולנו חברים לכן עליו גם להתחלק בצעצועים ובחטיפים שלו ולהתנהג בנועם ובחברות. כשהילדים שלהן מרביצים, הן מאיימות שאבא ידע על זה ואוי-אוי-אוי מה יהיה. כן, חשבתן שזה עבר מהעולם? ובינינו, כמה אימהות נשואות/ בזוגיות מוכנות להודות בפה מלא שאבא הוא עדיין גורם הפחדה?

 

לימדתם אותנו לא להיות אסרטיביות

כן, זה אותו הסיפור. בזמן שאת הבנים מגדלים על רובים וקראטה, אותנו מגדלים על נסיכות ובובות, על ורוד ועל חמלה ועל הבנה ועל הכלה. בזמן ש"גבר" זה מונח למי שמתקדם קדימה ללא מורא, ללא גבולות, כובש שטח אחר שטח, מפרנס ראשי, ציד של ממש, אישה היא העגולה, החומלת, המכילה והעדינה. פלא שגבולות שניתנים על ידי גברים מפחידים יותר? פלא שהם גורמים לכזו יראה שהילד, כששומע מאימו את ה"אני אספר לאבא" הקבוע, לא יעז להשתולל אף לא דקה?

ואיני מדברת על מקרים של אלימות, אלא פשוט על גבולות שניתנים ע"י השוטר הרע (=האב) כשהשוטר הטוב (=האם) מגבה אותם.

 

דווקא משום שאנחנו מכירות כל כך טוב את הציפיה מאתנו להיות השוטר ה"טוב" הזה, עלינו להתנגד לה, לשבור אותה, ולא להסתכל לאחור. בעולם שונא נשים, שמצפה מנשים להיות סלחניות כלפי העוול שנעשה להן, החינוך חייב להיות פמיניסטי. חינוך פמיניסטי, עם כל הכבוד לבני הברית שיש או אין בבית, לא יכול להיעשות על ידם. חינוך פמיניסטי חייב להכיר באישה הראשית בחייו של הילד, זו שהוא נושא את עיניו אליה, כיותר מסתם שק הכלה שמותר לעשות איתו כל היעלה על הדעת. הצבת גבולות ממקום פמיניסטי אינה מדברת רק על אסור, אלא גם על מה מותר- היא מורכבת, והוא חייבת להישאר כזה כדי להוות אנטי-תזה לעולם שוביניסטי.

 

בואו נתחיל ממורכבות

כולנו יודעות מה החינוך השחור-לבן (או הורוד-כחול) עשה לנו. הפך אותנו לדמויות קרטון "נוחות" לתפעול, במשפטים של "נשים זה כך" ו"גברים זה כך", או- "זה כי הוא גבר, מה את רוצה ממנו?" ושלל ביטויים אחרים שאמורים להבדיל ביננו, תירוצים פיזיולוגיים עד לרמת המוח (ואצל רבים זה אף גולש לרמת המשכל- האישה הינה קלת דעת, המוח של הגבר עסוק מכדי לשים לב למעשיו) וכל זה נשפך על הילדים שלנו כמו רעם ביום בהיר.

 

לדעת להציב להם גבולות. צילום: shutterstock

 

עם השנים, הם מסוגלים יותר ויותר להבין ריבוי תפקידים בחייהם של ההורים, ולקבל אמביוולנטיות בצורה יותר קלה. השאלה האמיתית היא - האם תינתן להם האפשרות לקבל את זה.

 

הדוגמה הכי חשובה בעיני בנושא זה, היא ההבנה שאמא היא גוף ונפש נפרדים מהילד. יש לה צרכים משלה, רצונות משלה, אפילו מצבי רוח משלה. במקום לראות את האם כמספקת צרכים, הילד צריך לראות את אימא שלו כאדם מורכב, כבר מהשנים הראשונות. בין אם את הולכת לעבודה או מחנכת בבית, בין אם את זו שאוספת או זו שנשארת עד מאוחר בעבודה, על הילד להבין שיש לך גבולות משלך. החל מגבולות גופניים ("כאן אסור לגעת", "אימא מתלבשת לבד", "זה לא נעים- וזה כן"), עד הגבולות "לנפש"- "אימא רוצה כרגע לשתות קפה, תדאג להעסיק את עצמך", או- "כרגע אני עסוקה ואתפנה אלייך בקרוב", ואפילו- "אני לא מרגישה טוב היום, ולכן נישאר בבית ולא נלך לגינה". וכך, במקום לקרוע את עצמך לאלף גזרים בחסות מה שלימדו אותך על הורות, את מלמדת את ילדייך שאימא היא לא רק צלחת שאוכלים ממנה, אלא בן אדם אמיתי. 

 

מעל הכל, על כל צעד וצעד יש להסביר. אבל גם לא לחשוש להראות כעס, שמחה, עצב, ושלל רגשות אחרים. נכון, לא קל להתמודד עם בן אדם אמיתי. ועל כן הסברה היא שיש גבול למה שהילד מסוגל להכיל. ומנגד, כשהילדים שלנו גדלים, הבנים מבינים שהם לא אמורים להכיל, והבנות מבינות שהן לא אמורות להיות מוכלות. הפיתרון, בעיני, הוא להיות גם וגם. אדם, אישה שלמה מול ילד שזקוק להכוונה בעולם.

 

כשאת האישה הראשונה שהילד מכיר בחייו, ההשפעה שלך משמעותית יותר. את מוסד הגבריות הוא יכיר בעל כורחך. את הפמיניזם שתוכלי להעניק לו בבית, בהצבת גבולות ובפתיחת גבולות המחשבה, לא יוכל אף אחד להעביר טוב ממך.