הגעתי לגרידה עם לא מעט חששות, אבל עמית חברה שלי באה איתי ותמכה בי המון.
לא רציתי את אסף שם. פחדתי שלא אוכל לעבור את זה אם הוא יהיה שם. נכון, הוא דואג. ומנסה לחזק, אבל אתם מכירים את זה שלפעמים הרצון הגדול הזה לחזק לפעמים מחליש? אז בדיוק מזה פחדתי. ועמית ידעה בדיוק מה להגיד, ואיך להיות איתי כדי שהכל יעבור הכי בקלות שאפשר.

הגענו בשעה שאמרו לנו. חיכיתי שתי דקות לפני שנכנסתי לבד לאחות, שבמהירות שיא פתחה לי תיק ושלחה אותי לרופא המנתח ולרופא המרדים. אחרי חצי שעה כבר הייתי בחדר הניתוח.
לא היתה לי ממש הזדמנות להיכנס לחרדה מהחדר עצמו כי הדבר הבא שאני זוכרת זה שהתעוררתי. מטושטשת קצת ועם כאב בטן לא קטן בכלל, שנרגע רק אחרי עוד הזרקת אופטלגין. העיקר שעמית המהממת היתה לידי.

 

אחרי כמה דקות עברנו לחדר ההתאוששות, ואחרי שאכלתי סנדוויץ' (יצאתי מהניתוח ממש רעבה), ואחרי בילוי קצר בשירותים (שלב מכריע לפני שמשחררים אותך), מצאתי את עצמי עם עמית בחוץ. סיפור של אולי ארבע שעות גג.  זהו. לא בחילות. לא סחרחורות.
עבר יחסית בקלות.
נשארתי עם לא מעט דימום, אבל עם הרבה ואקום ותחושה של הקלה. זהו, זה בחוץ.

שישישבת עברו בשקט. התנתקתי מכולם. וקברתי את עצמי מול הטלוויזיה עם מלא פינוקים של אוכל, ועם נינה הכלבה האהובה שדאגה להיצמד אליי באהבה רבה. החברים גם לא הציקו (מה שעזר אבל מצד שני קצת עורר לי רגשי קל של יחס) וגם אסף, נתן לי את השקט שהייתי זקוקה לו.

ביום ראשון עוד נשארתי בבית.
הרגשתי שאני עוד לא מסוגלת להתמודד עם כלום.
בארבע כשחזרתי מהטיול עם נינה זה קרה.
הבכי התפרץ בי בלי שליטה. התקף רציני של חוסר אונים שלא מוכן להסתיים.
ואחרי שעה בדיוק התקף בכי שני ואז גם שלישי.
בלילה הכל נרגע. עכשיו באמת הכל יצא. נשארה רק עצבות.

 

אתם מוזמנים להגיב ולשתף כאן או בעמוד הפייסבוק שלי