בכל ילדותי קיבלתי רק עונש אחד, בגיל 9 בערך.

 

עד אז, הדבר שאהבתי ביותר לעשות עם אבי היה לשמוע סיפורים. לאבי יש זכרון מדהים וכושר המצאה נפלא, והוא היה מספר סיפורים ארוכים ומעניינים מתוך ספרים שקרא ומדמיונו. בכל ערב במיטה סיפור ארוך ארוך, אחד לאחותי ואחד לי.

 

יום אחד נדבקנו, אחותי ואני, בהרגל דיבור לא נאה: היינו אומרות הרבה מאוד פעמים "נו". "קראו לה, נו,... שרה", או, "ראיתי שם, נו... חברים". ככה היינו מדברות. אבי ביקש מאיתנו לא לומר "נו". זה לא יפה. לא מדברים כך. והאמת היא, שהשתדלנו. רצינו למלא את הבקשה. אבל זה היה לנו קשה. כבר התרגלנו. זה לא הדבר הכי קל, להפסיק לומר מילה מסוימת.

 

יום אחד הכריז אבי: אם היום מישהי תגיד "נו" שלוש פעמים, היא לא תקבל סיפור בערב.

השתדלתי בכל כוחי, אבל יצא לי ה"נו" השלישי. אין סיפור.

 

 

בכיתי, התחננתי, ביקשתי, הסברתי. לא עזר לי. אני זוכרת את המבט בעיניו של אבי, טוב הלב והחם, כשהציע, כמעט התחנן אלי, שיקרא לי שירים במקום הסיפור האבוד. אני זוכרת את העצב בעיניו, שכן ולא הבנתי. הוא ראה שאני עצובה, ואני חושבת שהיה עצוב בעצמו על העונש שנתן. אבל עקביות נחשבה אז למעלה הקדושה ביותר בהורות, והוא חשב כנראה שזה יהיה חינוך גרוע מאוד לסגת מן העונש שלו. אני לא אהבתי שירים, וסירבתי לשמוע שירים. אז אין כלום הערב.

 

חשבתי שזה כבר עבר לי, אבל הנה שוב יש לי גוש בגרון כשאני נזכרת בהמשך. על החטא הקטן של אבי, עם העונש המעציב הזה, הוספתי אני  חטא על פשע. הענשתי אותו בחזרה. אין סיפור היום? אין סיפורים בכלל. אני לא זוכרת את המחשבה המודעת, ואני לא יודעת אם אמרתי במפורש שזה מה שהחלטתי, אבל לא היו יותר סיפורים אצלנו. זה נגמר. אני זו שלא הסכמתי יותר. היה, ואינו עוד.

 

לקח זמן, והקשר שלנו חזר להיות חם וקרוב. הוא לא הכיל יותר סיפורים בכלל, אף פעם יותר בחיי, אבל הוא הכיל דברים אחרים. אבי תמיד היה אדם חשוב ונוכח בחיי. יש הרבה חורים בזכרונות הילדות שלי, וגם חוסר הבנה כנראה, ואני לא יודעת מה בדיוק הלך שם בשנים האלה. אני רק יודעת ששנינו יצאנו מהילדות שלי עם כמה פצעים, ואני חושדת שזה אחד מהם.

 

 

מה היה כל כך גרוע במה שקרה?

 

אבי לא צעק עלי (כמעט אף פעם בחייו) ובטח שלא היכה. הוא אדם חכם, חם, אוהב ורך. הוא היה מוכן לעשות כמעט כל מה שרציתי, ומעומק הלב. המוכנות והסבלנות שלו כמעט בלתי מוגבלות ? להסביר על כל נושא בתשומת לב ובאריכות, לקרוא בלי סוף, לשחק שוב ושוב אותו משחק, ללכת למקומות, לצייר עבורי ציורים יפהפיים. הוא ביקש ממני בקשה, וכשלא מילאתי אותה, נתן לי עונש שנראה קטנטן ? לוותר על סיפור אחד, ערב אחד. הוא היה מוכן למחרת להמשיך עם הסיפורים הנפלאים, ולספר לי עוד מאות כאלה.

 

 

אז מה קרה? מה השתבש ככה?

 

מה שאני מוסיפה פה הוא פרשנות מאוחרת שלי: היום אני חושבת שמה שנפגע פה הוא האמון. האמון בו. האמון הזה נפגע בשתי צורות. קודם כל, פגע בי חוסר ההבנה. שהוא לא הבין שבאמת השתדלתי לא לומר "נו". הרגשתי שאם היה מבין כמה השתדלתי, וכמה באמת היה לי קשה להפסיק מיד עם ההרגל, לא היה מעניש אותי, בעונש שהיה כבד עבורי.

 

שנית, הרגשתי באותו ערב שהוא לוקח ממני את אהבתו. האהבה זרמה בסיפורים האלה, והנה הערב היא נשללת ממני. כעסתי עליו שהוא שולל את מה שהכי אהבתי לעשות איתו.

 

כוס עדינה נשברה. האינסופיות של האהבה שלו הפכה למוקצבת. היום לא. מחר כן, אבל לא היום, והמחר רחוק מאוד. הוא מבין אותי ? אבל לא ממש. אפשר לסמוך עליו ? אבל לא בוודאות. לא תמיד. לפעמים הוא לא בצד שלי, וגם לא בצד של עצמו ומה שהוא רוצה, אלא הוא באיזה מין צד שלישי מוזר, העקביות, שחייבים לציית לה.

 

 

האם יצא גם משהו טוב מהמקרה הזה? האם הוא תרם לחינוך שלי? למדתי משהו טוב ממנו? באופן ישיר, כנראה שלא. לא היה שום צורך בזה. אהבתי מאוד את אבי, רציתי למלא את הבקשות שלו, אהבתי לשתף פעולה איתו ? כמעט בכל דבר. לא היה צורך בשום כפייה כלפיי, זה היה פשוט מיותר. כפי שהוכחתי, אם עברנו לשטח העקשנות ומאבקי הכוחות, ידי היתה על העליונה. נתת לי עונש זעיר? קבל עונש ענק, שימשך שנים. נראה אותך עכשיו.

 

 

בנוסף, ממש עכשיו אני מבינה שקשה מאוד להילחם בילד. אתה מנסה לא לפגוע בו, והוא חסר עכבות וחסר פרופורציות במלחמת הנגד. אבי היה עדין בכוחניות שלו, אני השתוללתי לגמרי בשלי, ופגעתי בשנינו.

 

עם כל הדרמטיות, זה רק מקרה אחד. בתוך ים הטוב האדיר שהוא השפיע עלי, יכולתי להתמודד גם עם זה. היו מספיק כוסות יפהפיות אחרות בסט שאבי נתן לי. ובסופו של דבר, המקרה הזה תרם מאוד לחינוך שלי, במיוחד היום, כשאני אם. היום אני משתדלת לזכור רוב הזמן, מה חשוב לי ביותר עם ילדיי, וזה הקשר שלנו.  האמון שלהם בי, האמון שלהם בעולם, האמון שלהם פחות בכוחה של כוחניות ויותר בכוחם של יחסים. אני עקבית לרוב, וזה בהחלט הרבה יותר נוח, אבל אני לא מציבה את העקביות מעל שום ערך אחר שלי, בטח שלא מעל האהבה.

 

@@@@

 

נ.ב. על הפוסט הזה קיבלתי תגובות מעורבות. בצד מספר מיילים של אנשים שהודו לי על התובנות שעזרו להם, קיבלתי גם תגובות מאנשים שאמרו שהקטע הזה גרם להם לתחושה רעה עם ההורות שלהם. אם אבא כזה מדהים פגע בך, איפה אנחנו עומדים? אנחנו הורים נוראים.

 

יש לי מטרה עיקרית אחת בכתיבה: לעורר מחשבה. לעורר בכולנו את הרצון בשינוי. את הרצון לבדוק את התפיסות וההתנהגות שלנו (למשל בנושא עונשים), ולהתחיל לצעוד קדימה - גם אם בצעדים קטנים. אנחנו כולנו הורים טובים - לעכשיו. ולכולנו יש עוד הרבה לאן ללכת.

 

סאלי תדמור, מאמנת אישיתאימון אישי קלאסי או עבודה בשיטת ההתמקדות