אחד הדברים, אולי החשובים ביותר, שהבנתי הוא שעד עכשיו, ובמיוחד כשנכנסתי להיריון, זה היה עוד משהו שניסיתי להשיג, ה-להביא ילד. חלק מעוד הרבה דברים שהיו לי בסדר היום.
לא באמת תעדפתי את ההיריון מעל הכל. לא באמת לקחתי רגע אויר להבין מה זה אומר. ואיך להתמודד. פשוט זרמתי עם הכל. והלחץ בעבודה והמעבר לדירה אחרת (שקרה גם באותה תקופה), לא באמת עזרו לי לקחת את אותו אויר שהייתי צריכה.

אבל אחרי תקופת הכאוס הראשונה והעצבות, נכנסתי לתקופה אחרת.
של להתחבר לעצמי מחדש.
או כדי לא להשתמש במילים מפוצצות, פשוט לקחתי את הזמן לחשוב על כל התהליך מבחינתי, ולהקשיב לעצמי יותר. בלי בלגאן מסביב. רק אני.
והכל הפך פתאום מאד אמיתי עבורי.

והאמיתי הזה הכניס לי פתאום כמה מחשבות, לגבי מה יקרה באמת כשאלד, ואיפה זה מול מה אני רוצה שיהיה.
נהייתי קשובה יותר לחברות שלי עם הילדים, התחלתי להתבונן, לבחון. לא ממקום של חברה עוד שעומדת מהצד, אלא פתאום התחלתי להסתכל עליי באותן סיטואציות.

האם באמת אוכל לעבור לחצי חצי בהורות משותפות כשהתינוק הוא רק בן חצי שנה? הרי אני רואה את הבונבון של מיכל בן החמישה וחצי חודשים והוא כל כך חסר אונים שפתאום אני מבינה שאין סיכוי שזה יקרה.
אז בגיל שנה?? אולי. אבל בהסכם סגרנו אסף ואני אחרת.

ופתאום אני נחשפת גם להרבה חיכוכים של חברות שלי עם בני הזוג שלהן לגבי גידול הילדים.
אז איך זה ייראה אצל אסף ואצלי כשאנחנו מתקשרים אבל אין זוגיות או חברות אמיתית עדיין שנותנת לי את הביטחון המלא שהכל יסתדר.

 

 

והמחשבות הופכות להיות משהו לא נעים בבטן, אולי זה חרדה. אז איך כל ההורות הזו הולכת לעבוד  בדיוק? ומה אם אני רוצה לשנות דברים בהסכם שמבחינתי כתבתי כשהייתי הכי ירוקה ולא חשבתי ממש על הדברים.

וזה הופך להיות יותר חזק כשאני מתחילה להרגיש שאני ואסף הן שתי יישויות נפרדות לגמרי.

בינתיים אני לא עושה עם המחשבות והאי נעימות הזו כלום. אני לא יודעת אם זה חוסר ביטחון שלי או סתם חרדות או באמת אינטואיציה שמאותתת, והרי ברור לי שאני חייבת אבא בתהליך הזה. אני הרי לא מסוגלת לבד.

אסף הוא בחור מדהים. הוא בנאדם טוב, ואני בטוחה שהוא יהיה אבא הכי מופלא שיש.
ובהתחלה הכל נראה לי שזורם ביננו.
היה נחמש להפגש ולהכיר, וגם תהליך כתיבת ההסכם, גם אם היה מייגע, עבר בקלות משהו ובהסכמה כמעט מלאה (היום, אני מבינה שלא באמת הבנתי את המשמעות של כל סעיף וסעיף, ואולי בגלל זה זרמתי הרבה יותר עם כל מה שהוחלט).

עם הזמן אסף ואני התחלנו להיפגש יותר. לא יותר מדי פעמים, כי לכל אחד מאיתנו הסגנון חיים וסדר העבודה שלו, אבל יצא לנו דווקא להיפגש לא מעט פעמים, וגם עם החברים שלנו.
מדי פעם, כששוחחנו על דברים מסויימים, הכי דיומא שיש וממש לא על הילד, עלה איזה חוסר הסכמה. ואולי בגלל שזה היו באמת על דברים שטותיים, אז חוסר ההסכמה הזה לא עצר אותי אז לחשוב. זרמתי. לא ייחסתי לזה חשיבות.
אני חושבת שאחרי ההפלה התחלתי להתרחק. הייתי צריכה דברים ספציפיים מחברים שלי, ובעיקר להרגיש שאני לא מתאמצת. ואיפשהו אחרי ההכרות הראשונית עם אסף, המפגשים הפכו להיות כן קצת יותר מתאמצים. לנסות למצוא על מה לדבר. משהו לא זרם לגמרי.

אבל גם את התחושות האלו כמו הדברים האחרים השקטתי מהר מאד אצלי.
האמנתי שזה משהו בי.
הוא הרי כל כך מקסים ואכפתי ואני חשובה לו והוא יהיה אבא מדהים. אז נכון שהוא מנסה לחזק בדרך שלי לא עושה טוב, אבל זה כי הוא לא יודע או כי זו הדרך שהוא מכיר, ואני זו שהתרגלתי לחיות לבד ואני זו שצריכה להשתנות.

אז אולי האמנתי שהשקטתי, אבל בפועל הדברים נכנסו וישבו אצלי. כי היום כשאני מסתכלת לאחור אני מבינה שבצורה לא מודעת התרחקתי.
היה לי נוח לא לראות את אסף. לא למצוא את עצמי במצב שבו אין לי על מה לדבר. או אפילו סתם להתווכח על שטויות.

ואסף, באותו הזמן, כך חשבתי, בצורה שלא מובנת לי באותו זמן, כאילו כן קלט את הרמזים והתרחק. נתן לי את הספייס.

ואולי הייתי צריכה לדבר. להכריח את עצמי. לשתף אותו בחרדות. בחששות. בחוסר הנוחות.
אולי היינו מגיעים למקום טוב יותר. אולי לא היינו מגיעים לשתי שיחות שהתפוצצו דווקא בימים של ההזרעות (שתיים בכל פעם), שחיכינו להן כל כך הרבה.

 

אתם מוזמנים כמו תמיד להגיב או לשתף אותי בתחושות שלכם, כאן או בעמוד הפייסבוק שלי