מר שי פירון, 

לא מזמן פרסמת פוסט בפייסבוק, שהתייחס ל"עבודת הקודש" של הסייעות בחינוך המיוחד כפי שכולם אוהבים לכנות אותה. אז קודם כל, מה שכתבת היה באמת מרגש. אני נוטה גם להאמין שאתה אמיתי בכוונותיך ולמרות זאת, אני חייבת להגיב. שמי אנדריאה פדרמן , אני סייעת משלבת בבית ספר יסודי במרכז הארץ. 

 

במסגרת תפקידי אני משלבת ילד עם בעיות ויסות קשות ובעיות רגשיות שנגרמות לו עקב הליקוי. ובשפה פשוטה יותר, הוא אמנם מבריק מבחינה לימודית אבל קשה לו לפתח קשרים חברתיים נורמליים. התגובות שלו לסיטואציות "רגילות" הן תמיד אימפולסיביות- מילולית ופיזית. וברעש - קטן ככל שיהיה - קשה לו מאוד להתרכז. ישנם הרבה ילדים עם בעיות כאלה ואחרות במערכת החינוך.האמת? זה למעשה דבר חיובי. הילדים הללו הם לרוב חכמים מאוד, תורמים המון לחברה כבוגרים, ובכלל - כאלה שמעצם הקושי שלהם הם רגישים ואיכפתיים מאוד לסביבה. שלא לדבר על הברור מאליו - שילובם בכיתה רגילה גם תורם לסובלנות של שאר הילדים ורגישות לאחר. 

 

שלוש שנים אני מלווה את הילד. שלוש שנים- יום לימודים מלא, חמישה ימים בשבוע. לפעמים אני נשארת גם אקסטרה, פשוט כי צריך. רואה אותו מתפתח, לומד על עצמו ונלחם מלחמה יום יומית על מקומו בכיתה, בהפסקות, ובכלל בסביבה. כך ששנינו יחד למעשה, מתמודדים יום-יום עם "העולם". כמובן שיש ימים טובים, אבל כשקורה משהו שאינו חיובי בעיניו הם נמחקים ברגע. וכשהוא מתוסכל, או כואב או נעלב גם אני מרגישה אתו. 

 

אין לי מילים לספר לך כמה אני גאה בילד. על המאבק ועל ההתקדמות. וגם גאה בעצמי. על העבודה שאני עושה אתו למרות המשכורת המביכה שלי, 3000  ? בחודש. שלא רק שאינה מתגמלת- אפילו מביישת את מהות העבודה. אני רואה את עצמי כאשת חינוך לכל דבר, כך גם בית הספר רואה אותי. ממש לא כ"חונכת לילד בודד", התפקיד שהגדירה לי הרשות המקומית.  

 

לפני שבועיים ישבתי בהסתדרות, במסגרת פתיחת ההסכם הקיבוצי (שנדמה לי כי נפתח למען שיפור הזכויות שלנו אבל מסתפק בשינוי קטנטן שאמור להשתיק אותנו, כדי שלא נגיד שלא דואגים לנו...): גיליתי שאנחנו הסייעות מדורגות בתחתית הרשימה של העובדים של הרשויות המקומיות. אין לנו שום אפשרות לקידום, או לעלייה משמעותית בשכר, גם אם אעבוד עוד 40 שנה. 

 

בעיניי, זה הרגע שלך להתערב. אני מבינה את מה שכתבת - ששינויים גדולים לוקחים זמן. אבל נסה להבין, עד שהגעת לתפקידך עברו כבר מספיק שנים של חוסר צדק. אתה יודע מה אמרו לי כשישבתי בהסתדרות? שהעבודה הזו שאני עושה היא עבודה לפנסיונריות שמחפשות מה לעשות עם זמנן הפנוי. שמשרד החינוך לא מעוניין לקדם את תפקיד הסייעת כמקצוע ובעצם - שכדאי לי לחפש עבודה אחרת, כי הדברים יישארו פחות או יותר כמו שהם. 

 

צר לי על מערכת החינוך וצר לי עוד יותר על כל המשפחות בעלות הילדים המיוחדים האלה. חבל שהילדים האלה ייאבדו את האנשים הטובים והמבינים, אלה שרוצים לצמוח איתם ולהקשיב להם וללמד אותם.  השילוב הוא כל כך הרבה יותר מזה. אני רואה בו הכנה של הילד לחיים עצמאיים. לנתב אותם ו"לשחרר". גם כלכלית כנראה שיותר משתלם, אם "נשחרר" אותם לעצמאות טובה יותר מבלי שיצטרכו "קביים" צמודים לכל החיים. 

 

אז מה הייתי רוצה? הייתי רוצה שהשילוב יהיה מקצוע כשלעצמו. הייתי רוצה שתסתכל לרגע דרך המשקפיים שלי: הילד שלי, שאני עובדת אתו , יישאר איתי עד כיתה ו' מקסימום. המטרה הקטנה-גדולה שלי שאדע שעזרתי לו.  שנתתי לו קצת יותר הבנה, כלים ודרכי התמודדות עם העתיד. שאראה אותו משתלב בחטיבה, בתיכון, במסגרות חברתיות "רגילות" ואפילו שיום אחד שאפגוש אותו, עוד כמה שנים, כאדם בוגר , מבסוט מהחיים ואדע שיש לי בזה חלק קטן.  

 

מה שלא הייתי רוצה - הוא לעזוב את העבודה שלי. וגם - לא הייתי רוצה להמשיך לעבוד כך ולהפוך לאישה מתוסכלת ומרירה. לא הייתי רוצה להמשיך לשמוע כל יום את המשפט- "את עושה עבודת קודש". אני לא עושה עבודת קודש. אני עובדת כמו כל אחד אחר ונהנית ממה שאני עושה. אהבה וסיפוק לא חסרים לי בתחום הזה, רק חבל שבמכולת או בבנק לא מקבלים אותם כתשלום. 

 

לכן, מר פירון היקר, כשאתה כותב שהדברים לוקחים זמן, קח בחשבון שהזמן כבר עבר. 

 

 

 

לתמיכה במאבק הסייעות היכנסו לעמוד של התארגנות הסייעות הארצית