מאת: מערכת און לייף

בשבועות האחרונים, הזירה הפמיניסטית (לפחות זו שאני רואה – שהיא במדיה בשפות עברית ואנגלית), התמקדה רבות בגיימרגייט, וכן בתחפושות לחג Halloween, ואם הן סקסיסטיות, גזעניות, או מקבעות תפקידי מגדר מגיל צעיר. היו גם ידיעות על ידוענים שפגעו בנשים – כולל הקומיקאי/שחקן ביל קוסבי ומגיש תכנית הרדיו הקנדי ג'יאן גומשי היה הרבה דיבור על קוד לבוש בבתי ספר בישראל, וגם על הפמיניזם הלבן של אנני לנוקס... הכל מאוד חשוב, וגם – לצערי – מאוד מתואם לשגרה הפמיניסטית. מאוד פייסבוקי, אם לומר את האמת.

 

עוד באון לייף:

 

פמיניסטיות ברשת שומעות הרבה על ההבדל בינינו לבין "העבודה האמיתית" בשטח (כמובן לדעתי זו חלוקה מלאכותית ומטעה – רוב הכותבות ברשת עושות גם פעילויות בשטח, החל מצעדת השרמוטות, עבור חלוקת ספריי פלפל לנשים בדרום העיר, ועד מחאות בבתי ספר). אבל דבר אחד נכון – אנחנו לא כל יום רואות מחאות מאסיביות, רחבות יריעה, של נשים, על ענייני נשים, בהתנגדות ספציפית לדיכוי של נשים.

 

במחאה לזכויות בעלי חיים למשל היה בלוק פמיניסטי נלהב אך יחסית צנוע מספרית (והסיבה העצובה לנחיצותו של בלוק כזה היא כמובן כי במחאות כמו במחאות, ענייני נשים נדחקים לפינה במקרה הטוב, ובמקרה הגרוע גם באקטיביזם ליברלי, רדיקלי, שמאלני, הומני או מה שלא יהיה – נשים חוות הטרדות ואלימות בידי לוחמי חירות של אחרים). הסיפור הזה ידוע מהפגנות נגד הכיבוש, במצעדי גאווה, ועוד כמספר המחאות שיש – נשים מתבקשות לקחת צעד אחורה למען סולידריות עם "המטרה" בתקווה שכאשר המטרה תושג גם נשים ירוויחו מהצדק המתפרץ. למותר לומר שבמציאות זה אף פעם לא קורה.

 

וזה כך לא רק אצלנו – זוהי תופעה עולמית. *אולי* שמעתן בחדשות על המחאות הגדולות המתחוללות בספרד בשבועות האחרונים, על רקע הכלכלה הקורסת והאבטלה הנוסקת. עוד גורם לאי-שקט בקרב האוכלוסיה הספרדית הוא משאל העם שבדק את הנכונות של מחוז קטלוניה לדרוש עצמאות מספרד – תוצאה של שנים רבות של אקטיביזם, שגם בה נשים הרגישו שדרישותיהן לא נשמעות – ולנשים הקטלוניות נמאס.

 

ב-22 באוקטובר, ארגון פמיניסטי בברצלונה בשםVaga de Totes  (שביתה טוטאלית) קראו לארגוני נשים, ארגוני עובדות, ארגונים פמיניסטים, ובעלי ברית להתייצב לצידן – ויותר מ-600 ארגונים שונים נענו לקריאה, ונשים פחות או יותר השתלטו על ברצלונה. זה התחיל במאות שצעדו, ופתאום המספר גדל והצועדות הגיעו לאלפים – שהגיעו עם שלטים שקוראים למות הפטריארכיה, שדרשו הכרה בתרומתן של נשים, והביאו מניפסט כלכלי שדורש סוף לשיטה הנצלנית, בה נשים (רבות מידי) לא יכולות אפילו להגיע למחאה כי הן עובדות בו זמנית במספר משרות לא-מכלכלות רק כדי להתקיים ולקיים את משפחותיהן קיום בסיסי. קבוצות נשים חסמו צמתים ראשיים בשלושה נקודות בעיר, וכן עיכבו את הרכבת התחתית בארבע תחנות. בברצלונה, המחאה המאסיבית הזאת השביתה את העיר, ולא המוחים האחרים ולא הרשויות יכלו להתעלם מדברי הנשים.

 

אבל רק התקשורת הספרדית, כנראה, חשבה שקרה שם משהו חשוב. בתקשורת בשפה האנגלית – כלום. וגם לא בתקשורת שנשענת על תקשורת באנגלית, כולל בישראל. פמיניסטיות ישראליות ממשיכות לחיות בבועה שבה נראה כאילו שאין לנשים כוח, כאילו שמחאות אינן קורות, כאילו לצאת לרחוב נגד ניצול ודיכוי זה משהו ששייך לעבר, או שהן בכלל לא חושבות על זה.

אינני יודעת מה יהיו ההשפעות לטווח הארוך של מחאת הנשים הגדולה – אך מה שברור זה ככל שהיא תושתק, כן ההשפעה תופחת. וכל מי שלבה הפמיניסטי כמה לשינוי לא יכולה לקבל את השתיקה הזו כמציאות נתונה.

תגיות