מעריצים אנונימיים
כל יום הולדת הוא יום מיוחד, אבל יום הולדת עגול לאשתי היקרה זה משהו שלא ניתן להתעלם ממנו.
על התוכניות התחלתי לחשוב שנה קודם. את הרעיונות שקלתי ודחיתי במשך מספר חודשים, ולקראת יום ההולדת אשתי החליטה בדיוק איך היא רוצה שהכל יראה. לא נתנה צ'אנס לחריגה, להפתעה או ליצירתיות של בעלה. "אני יודעת מה יצא אם אתה תתכנן" היא אמרה לי. ידעתי שהיא צודקת אך בכל זאת מחיתי בתוקף והצעתי הצעות שונות ומשונות שאותן היא דחתה כלאחר יד.
היצירתיות הגיעה דווקא מהבת שלי שהחליטה שהיא קונה לה זר פרחים מהכסף שלה (ומכיוון שלא היה לה מספיק היא שכנעה את אח שלה להצטרף). "אבא" ,היא אמרה, "אני לא יכולה להזמין פרחים כי אין לי כרטיס אשראי. קח מאתיים שקל ותזמין משהו גדול ויפה. תשלח לעבודה של אמא". היא כתבה ברכה על פתק קטן וחתמה בשם "שני מעריצים אנונימיים" (מדובר עליה ועל אחיה. אני כבר לא נחשב מעריץ, ובוודאי לא אנונימי).
להזמין פרחים זה מעשה פשוט. בוחרים את אחד מעשרות הספקים מהאינטרנט, מתקשרים, נותנים מספר כרטיס אשראי, צועקים שחסר להם שלא יגיעו בזמן, חוזרים על הכתובת שלש פעמים כדי שלא יתבלבלו, ו?זהו. תכננתי לעשות זאת בבוקרו של יום ההולדת, כדי לוודא שהפרחים יהיו טריים. התעוררתי בבוקרו של יום חגיגי זה בעייפות גדולה (הייתי צריך לתלות עשרות בלונים בכל הבית בלילה על פי המסורת המקובלת). "שיט" אמרתי לעצמי, ונזכרתי שלפני כמה ימים חסמו לי את כרטיס האשראי כי חרגתי מהמסגרת בפעם הראשונה, ודחיתי את הטיפול באירוע המצער הזה. הבנתי שאני צריך להגיע לחנות פרחים ולקנות במזומן. מהבחינה הזו הייתי בר מזל שכן קיבלתי מזומן מהילדים שלי.
במקרה בבוקרו של יום זה ביליתי לי בצעקות וצווחות בטיפול פיזיותרפי כואב במיוחד. לאחר קבלת אינפורמציה מוטעית על חנות פרחים שאינה קיימת ברעננה, מצאתי את עצמי משוטט ברחבי רחוב אחוזה השוקק חיים (אבל רק אחרי השעה תשע וחצי בבוקר). כל חנויות הפרחים היו סגורות. מלא זעם על מזלי הרע, המשכתי בנסיעה, רואה מרחוק חנות סטימצקי. "אולי אקנה ספר במקום פרחים" אמרתי לעצמי. בעודי פוסע על המדרכה, כמעט נכנס בפתח החנות, והנה יוצא אדון מזרחי ומתחיל לסדר זרי פרחים בתוך דליים על המדרכה. "אתה עושה גם משלוחים?" שאלתי אותו. אדון מזרחי חשב תוך גירוד פדחתו, ולבסוף ענה שכן אך זה יעלה לי שלושים שקל. "יללה" אמרתי, בחרתי כמה זרים קטנים שנועדו להולכים והשבים, ויצרתי זר לתפארת מדינת ישראל. "יש לך כרטיס ברכה?" שאלתי.
"בדיוק נגמר לי" אמר מזרחי בצער מלאכותי. מזל שאדון מזרחי מוכר פרחים ליד חנות סטימצקי.
"חכה רגע" אמרתי לו, וקניתי ברכה מפוארת, בה כתבתי בכתב ידי את הברכה של בתי, וחתמי עליה "שני מעריצים אנונימיים".
נתתי לאדון מזרחי את הברכה וכתבתי לו בכתב גדול וברור את הכתובת. השבעתי אותו שיגיע בזמן לפני שתיים עשרה בצהריים. שילמתי והתפללתי שאכן הזר יגיע ליעדו ובשעה המתאימה.
בשעה אחת עשרה וחצי מתקשרת אליי אשתי היקרה. "אתה שלחתי את הזר של המעריצים האנונימיים?" שאלה אותי.
"איזה מעריצים?" שאלתי, עושה את עצמי מופתע.
"שני מעריצים אנונימיים. זה לא הילדים שלנו? ראיתי שנתנו לך כסף" השיבה אשתי.
"מה פתאום? " עניתי. "הם נתנו לי לקנות משהו אחר לגמרי, ויש לנו שלשה ילדים, שכחת?".
"מוזר" אמרה אשתי. הזר הגיע מבני ברק. "מי יכול לקנות זר בבני ברק?".
ברגע הזה הבנתי שאדון מזרחי קונה פרחים בזול בבני ברק ומוכר אותם ביוקר ברעננה.
"אולי זה מישהו מהעבודה שלך?" שאלתי.
"אולי?" השיבה אשתי.
"טוב, חייב לסיים" אמרתי, מתאפק שלא לגלות לה את האמת.
כעבור שעתיים נפגשנו לארוחת צהריים של יום הולדת. "עדיין לא גיליתי מי המעריצים האנונימיים האלה" אמרה לי אשתי."ניסיתי לדבר עם כמה אנשים חשודים ולרמוז להם. היו שניים שהייתי בטוחה שזה הם. שאלתי אותם אם הם האנונימיים. הם לא הבינו אותי".
"אתה בטוח שאלו לא הילדים?" שאלה שוב אשתי.
"מה כתוב שם בברכה? אולי כתוב שם אושר וכושר?" שאלתי. ניסיתי להוביל אותה לתגלית.
"איך ידעת?" שאלה אותי אשתי, שבויה בקונספציה של שני מעריצים אנונימיים אמיתיים.
"ואיך כתב היד, דומה לשלי?" שאלתי.
"כן, דומה לשלך. מוזר." היא ענתה.
"הילדים כתבו את זה" לחשתי בשקט.
"אבל אמרת קודם שלא" היא ענתה, מאוכזבת.
"רצו להפתיע אותך" אמרתי, מבין שקלקלתי את כל המסתורין. במשפט אחד הפכה אשתי מאישה נחשקת של מעריצים אנונימיים לאישה רגילה של בעל ושלשה ילדים מקסימים.
"טוב" היא אמרה בקול סתמי, ואני ידעתי שביום ההולדת הבא אני אהפוך להיות מעריץ אנונימי אמיתי.
חפשו אותי בבלוג - http://diditells.WordPress.com/








React to WordPress