ביום ראשון בלילה הייתי אמורה לנסוע לייצג את ישראל בבילרוס, ובמקום זה אני כאן.בחדרי, עם חלוק, מול המחשב.

 

מה קרה?

 

בבוקר יום ראשון עדיין לא הייתי מוכנה. חיפשתי שמלות שלא שוקלות הרבה, כי מכיוון  שאיני יכולה לסחוב הרבה דברים, בגלל בעיות שונות, בנסיעות אני לובשת שמלות מיני, ששוקלות כמו חולצה, מעל גרביונים תרמיים, וזה עושה את העבודה, למרות שקר שם מאוד.

 

נסעתי לקנות קומבניזון מטריקו בחנות שאני אוהבת ליד קולנוע מנדרין בתל ברוך, ושם גם יש מסעדה שאני אוהבת ובה אכלתי ארוחה טבעונית, בערך באחת עשרה.

 

בארוחה לא היה שום דבר שיבשר את הבאות - זה היה תבשיל קינואה עם בטטה ברוטב סילאן וטחינה.

 

חזרתי בערך באחת הביתה ותכף התחלתי לארוז ולסדר.

 

עליתי לכאן למחשב לגמור לתרגם דברים, ואז התחיל כל העולם להסתובב סביבי .

 

ניסיתי לעמוד ולא הצלחתי.

 

הייתי חייבת להגיע למטה, חדר העבודה שלי נמצא בעלית הגג.

 

בקושי ובאיטיות ירדתי.

 

התיישבתי בכורסא והעולם עדיין ריחף סביבי במעגלים, בשום אופן לא יכולתי לייצב את המבט.

 

הייתי אמורה לגשת אל ביתו של בני כדי שהוא וחברו יעזור לי לסדר דברים בנייד, לקראת הנסיעה, סקייפ ואפשרות לשמוע הרצאות, במיוחד של הרב האהוב שלי.

 

אבל מכיוון שהרגשתי כל כך לא טוב, נשארתי יושבת וביקשתי מהם שיבואו אלי.

 

כשהגיעו הרגשתי שאני לא יכולה להתרכז, ואז פתאום עלה בי דחף עצום להקיא, והאוכל כבר עלה ומילא את פי.

 

ניסיתי לקום כדי לגשת לשירותים, אבל לא יכולתי בשום אופן לייצב את עצמי.

 

תפסתי את ידו של בני והוא הוביל אותי לשירותים,

 

שעה שלמה עמדתי שם והקאתי, אולי עשרים פעם, אם לא יותר, את כל הארוחה הטבעונית ואת משקה הבריאות עם הלימונים  והקינמון ששתיתי בבוקר. 

 

למעשה לא עמדתי אלא ישבתי, כי בני הביא לי כסא, לא יכולתי לעמוד.

 

למזלי בעלי היה בדיוק במשרד וגם בני השני שעובד אתו,  וכך הייתי מוקפת במשפחה אוהבת - או לפחות חלקה - בעלי ושני בני.

 

הם הזעיקו את רופאת המשפחה, היקום סידר שבדיוק אז היא גמרה לעבוד במרפאה - וזה אכן נס - כי שעות העבודה במרפאה הקטנה שלנו בכפר סירקין הן מעטות מאוד, וביום ראשון עובדים מאחת וחצי עד שלוש וחצי.

 

בשלוש הגיעה הרופאה ואמרה מיד לגשת למיון, באמבולנס.

 

באמבולנס, למרות כל הרעש וחוסר הנוחות, הרגשתי שאני עולה למעין יקום מקביל, לא הרגשתי שום דבר, חוץ מתחושת אושר ושלווה.

 

בבית החולים המשכתי להקיא קצת, מה שנשאר בקיבה, עשו לי בדיקות שונות, ואני לא טמנתי ידי בצלחת - כל הזמן עשיתי מדיטציה על הצירופים מ ה ש

ו- י כ ש עם נשימות עמוקות - בשאיפה מ ה ש בנשיפה י כ ש. וזה עזר.

 

יחד עם עירוי שנתנו לי, אבל אני מאמינה יותר במדיטציות.

 

בערב כבר לא הייתה סחרחורת ולא היו הקאות.

 

הרופאים לא ידעו לתת אבחנה, ושחררו אותי עם תרופות נגד סחרחורת, המלצה למעקב ולפיזיותרפיה ולבדיקת עיניים.

 

וכמובן עם המלצה חמה לא לנסוע לכנס בבילרוס, כדי לא להסתכן.

 

חזרתי הביתה ובלבי תחושת הודיה גדולה לבורא.

 

שמחתי כל כך שאני יכולה לעמוד ישר ויציב, שאני יכולה ללכת, שאני יכולה לראות ושהראש לא מסתובב.

 

חשבתי כמה אנחנו מקבלים כל מה שיש לנו כמובן מאליו, ומרגישים בחוסר רק כשזה איננו.

 

כמה פעמים שמעתי את זה ואמרתי את זה לאחרים. והאמנתי בזה. אבל עד שלא חווים את זה, קשה להפנים את זה.

 

להפנים שמחה אמיתית  וכנה שיש לי גוף יציב שיכול לעמוד וללכת ולעשות את העבודה שלו בעולם הזה.

 

לשמוח שיצאתי מהעניין הזה בחיים - הרי כפסע היה ביני ובין מעבר לעולם הבא, הרי כבר הרגשתי שאני נמצאת שם.

 

אבל הייתי צריכה לחזור כדי להמשיך לעשות את העבודה שלי בעולם הזה.

 

הייתי צריכה לחזור כדי לחוות את תחושת התודה וההערכה, לחזור כדי להיכנס לתוך עצמי ולחשוב מה היקום רוצה ללמד אותי כאן, על מה אני משלמת בכך שלא ניתנה לי הזכות לנסוע לבילרוס, ומה הזכות שיש לי להישאר בחיים כאשר כמעט עברתי לעולם שכולו טוב.

 

כי המבחן הזה התרחש בחיי בשבוע שבו קוראים בבתי הכנסת את פרשת משפטים, הפרשה שעוסקת בגלגולי נשמות.

 

בפרשה הזו יש לנו הזכות לתקן כל מיני עוולות שעשינו בגלגול הזה ובגלגולים קודמים.

 

אז על מה אני משלמת בדיוק? למי עדיין לא סלחתי בשלמות? ממי עדיין לא ביקשתי סליחה בלב שלם?

 

השאלות האלה מלוות אותי כל הזמן, כשההרגשה הולכת ומשתפרת.

 

איני יודעת בדיוק על מה שילמתי.

 

מה שאני כן יודעת, זה שיש רשימה ארוכה של דברים שעליהם עלי לכפר.

 

והאירוע הזה היה בפירוש אזהרה מהיקום.