אופניים נפילה

הוא ידע לנגוע בכל הנקודות הרגישות שלי. הוא מכיר אותי, החבר הזה, כבר אי אילו שנים. גם הוא חלק מקבוצת הדו פרצופיים האלה, חנונים ביום וספורטאי על בלילה. הוא גרם לי לפני חמש עשרה שנה לעשות קורס טיפוס אצל פרופסור למתמטיקה, שלימד אותי את החוקים הטופולוגיים של הקשרים, וכמעט גרם להתרסקות שלי על סלע שהחליט למרוד בנקודת האחיזה שלי.

לפני מספר שנים החבר הזה הפך להיות משוגע לאופני הרים. כל שיחת טלפון שלנו עוברת דרך "מתי אתה מצטרף לאיזה סינגל?" או "יש שלשה ימים של 150 ק"מ במדבר. אתה בא?". ואני, יש לי חולשה לשטויות הללו. צלילות עם אף מנוזל, טרקים באנדים ללא מפות, מסעות סקי עם מחלת גבהים. מספר חודשים פטרתי אותו ב- "בטח. למה לא? נקבע מתישהו". לפני שבוע  הודיעה לי אשתי שביום שישי יש לה סידורים בלעדיי , והילדים כולם במסגרות, ואני חופשי ומאושר. חיפשתי מה לעשות. לא הייתי זקוק לתספורת, לא היה מה להוציא מהדואר וקניות כבר עשתה אשתי כי היא לא סומכת עליי. התקשרתי אליו. "יום שישי 6:45 בבנימינה. נעשה משהו קליל" הוא אמר לי.

יום קודם הכנתי את האופניים שלי. הורדתי את האבק, ניפחתי גלגלים, הורדתי את הכיסא האחורי של התינוקת. אני משוגע על האופניים הללו. "קנייה מעולה" אמר לי המוכר לפני חמש עשרה שנה. "אופניים קלות. זנב קשיח. לא סלחניות. כמו שצריך". הגעתי חמש דקות קודם. לבשתי בגדי אופניים קצרים. זה מה יש. החבר הגיע לבוש במיטב מחלצותיו, מוכן לרוחות ולקור של הבוקר. "אתן לך מגינים לברכיים ולמרפקים. הם יחממו אותך ויגנו עליך כשתיפול".
"אסור לי ליפול" אמרתי לו. "יש לי ברגים ברגליים, סחוס שחוק בברכיים ובלט בגב. הפיזיותרפיסטית המליצה לא ליפול".
"כולם נופלים בהתחלה" הוא אמר. "יש לי עזרה ראשונה".

התחלנו בנסיעה. הרגשתי כמו מי שמתחיל ספורט מסוג חדש בפעם הראשונה (והרי איך זה יתכן, שהרי הייתי פנתר רכיבת שטח לפני חמש עשרה שנה!) . כל כמה מאות מטרים החבר שלי עצר. הוא שאל בחיוך אם הכל בסדר. "הכל בסדר" הנהנתי, מנסה להסתיר את ההתנשפויות הכבדות.
"הגענו לאהוד 1" הוא אמר.
"מי זה אהוד 1?" שאלתי.
"זה הסינגל הראשון שלנו" הוא ענה. "קדימה".
הבטתי בשביל הצר העולה על ההר, מנוקד בסלעים, אבנים וענפים. לא האמנתי שניתן בכלל לטפס בשביל הזה עם אופניים. שביל עזים למטיבי לכת. החבר התחיל לעלות בשעטה. אני התנשפתי עוד לפני שהתחלתי. קיפצתי לי מסלע לסלע, בוחר תמיד את הדרך הקשה. הגלגל האחורי כל הזמן החליק לי, ואני נעמדתי על הדוושות, ובקצב של ספינינג נאבקתי בו ובכל הסלעים שבדרך. מדי פעם עצרתי, לא הייתה ברירה. הגוף לא עמד בזה. פעמיים נפלתי קלות. כשזה קרה זינקתי מיד וקמתי מרב בושה. החבר חיכה לי במרומי השביל, הספיק בינתיים לשתות ולאכול חטיף. כשהוא ראה אותי מתקדם לקראת סוף העליה הוא צעק "ממשיכים!". רציתי להגיד לו "רגע. מנוחה". אמרתי לו "יאללה...".

אופניים דידי

המשכנו לדווש ברמה בקצב של מתלמד סחוט טרי עד שהגענו לאהוד 3.
"מה קרה לאהוד 2?" שאלתי.
"אל תדאג, עוד נגיע אליו" הוא ענה.
התכוננו לרדת את אהוד 3, ולפתע הגיעו החברים של החבר. הם הסתכלו עליי ועל האופניים. "מה זה?" הם שאלו. "אופניים כאלה מביעות זלזול עמוק בסינגלים של אהוד. אין לך משהו אחר?".
נפגעתי עמוקות. שאף אחד לא יעז לזלזל באופניים שלי. זה נכון שאין לי משכך אחורי ושהקדמי כבר לא משהו. הבלם הקדמי לא עובד והאחורי מתפקד היטב רק כשהגלגל מונח היטב על הסלע. אמנם, לא כל ההילוכים עוברים כמו שצריך, אבל מי באמת משתמש בכולם?
"אבל הן קלות" אמרתי בהתנצלות. "זה עוזר בעליה".
"טיטניום?" שאל אחד הרוכבים.
"לפני חמש עשרה שנה לא היה טיטניום" השבתי. "אלו אופנים מינימליות. חוץ משלדה אין בהן כלום".

סינגל אהוד 3

ירדתי את אהוד 3. קפצתי על הסלעים. השתדלתי להרים את העכוז על מנת לא לזעזע את החוליות יותר מדי. פעמיים יצרתי חיבור מיוחד עם הקוצים בצד הדרך. מדוע תמיד נופלים על קוצים כאשר הכל מסביב רקפות? בתחתית אהוד 3 המתין החבר. "כיף הא?" הוא אמר. "עברנו כמעט חצי. רק עולים עכשיו איזו גבעה, ויורדים בשביל של דאבל ומגיעים לאהוד 4".
"מה עם אהוד 2?" שאלתי.
"אל תדאג. עוד נגיע אליו" הוא ענה.

כמעט הגענו לאהוד 4. ניסיתי להעביר הילוך בעליה. השרשרת נפלה לי. ניצלתי את האירוע להסדרת הנשימה. לאחר שצברתי מספיק כוחות ואומץ הודעתי לחבר שאני חייב להעמיס כמה קלוריות על מנת להיות מסוגל להוכיח לאהוד 4 שהשתפרתי. עצרנו בדרך. אכלתי חטיף. ועוד חטיף. שתיתי. הרגשתי כמו חדש. "קדימה להסתער על אהוד 4" אמרתי. התמודדתי איתו, עם אהוד 4. השקעתי מחשבה בכל סלע. מצאתי את הזווית הנכונה לעלות ולא ליפול. את הגוף השענתי אחורנית כמו שהדגים לי החבר. הרשיתי לעצמי לצבור תאוצה. לפתע ראיתי שהחבר קופץ מעל בור. לעצור היה מאוחר מדי. הכנתי את עצמי לקפיצה. ידעתי שיש לי אופניים לא סלחניות. הגעתי לבור וזינקתי קדימה. הגלגל הקדמי החליט משום מה להידבק לקרקע. לא רצה לקפוץ. הוא נתקע בעומקו של בור, משליך אותי קדימה. נפלתי ובלמתי בעזרת מגיני המרפקים שסיפק לי החבר. פעם ראשונה שהם הצילו רוכב. "אפילו שריטה אין לי" אמרתי לעצמי, וחזרתי בצליעה לאופניים.

 

הגעתי לחבר. לא סיפרתי כלום. לפתע הטלפון שלו צלצל. אשתו הייתה על הקו. כעסה עליו שלא הגיע הביתה בזמן. לאחר חמש דקות של התנצלות הוא פנה אליי: "אני מקווה שלא תכעס. נאלץ לוותר על אהוד 2. הייתי בטוח שהקצב יהיה יותר מהיר. אשתי לוחצת שאגיע הביתה. בדרך כלל אני כבר בבית בשעה הזו".
"חבל" עשיתי את עצמי מאוכזב. "בפעם הבאה".

מיהרנו חזרה למכונית. חזרתי הביתה מלא מוטיבציה לשנת צהריים. נרדמתי לשעתיים . שלשה ימים ברצף כאבו לי השרירים. החבר התקשר אליי לאחר כמה ימים. "מה דעתך לרכב ביום שישי? אני חייב לך את אהוד 2"
"שמע" אמרתי. "ממש בא לי, אבל אני חייב להסתפר, ללכת לדואר ולעשות כמה קניות. ד"ש לאהוד".

תגיות