הגעתי לכנסת על מנת לעשות בדיוק את מה שעשיתי לפני שנבחרתי: לעזור ולייצג אוכלוסיות מוחלשות, אנשים שהיו שקופים בפני המערכת הציבורית, שאינה נותנת מענה לצרכים שלהם, או שנותנת מענה ברמה נמוכה מאד.

 

כעורכת דין חברתית, הסיוע שנתתי לאנשים עם מוגבלויות , עם  קושי כלכלי, קשישים, ניצולי שואה, היה פרטני. אנשים היו מגיעים אליי, מספרים את הסיפור שלהם. ניסיתי לעזור להם לממש את זכויותיהם, או לייצר עבורם זכויות שלא קיימות. פעמים רבות הגעתי לכנסת לשם כך, מתדפקת על דלתותיהם של חברי הכנסת, מתחננת בפניהם ובפני משרדים ממשלתיים רלוונטיים שיאזינו לסיפורים הקשים. כולם היו מזילים  דמעה, אבל שום דבר לא קרה.

 

הרגע המכונן שלי בכנסת היה כשהבנתי שבתור חברת כנסת, בזכות הפלטפורמה החדשה כפוליטיקאית, אני יכולה לעשות הרבה יותר, בראייה רחבה יותר, ולהגיע לציבור גדול יותר. שינוי הפלטפורמה אפשר לתת עזרה   בלי לשלוח את הנזקקים להסתייע בעורכי דין, כמוני, שיפעלו עבורם בשכר או בהתנדבות.

 

הבנתי שאפשר להקדים תרופה למכה.

 

האירוע המכונן בעיני הוא היום שבו תיקנו את תקנות הביטוח הלאומי בנושא גמלת הילד הנכה. אמנם התיקון הזה נראה מינורי, משום שהוא כולל "רק" 5,000 ילדים מורכבים מבחינה סיעודית, ומשום שהתוספת לגמלה היתה "רק" 1,000 שקל לילד בכל חודש. אבל המשמעות של התיקון היא עצומה עבור ההורים, שיכלו סוף-סוף להרשות לעצמם להיעזר בכוח סיעודי שיאפשר להם להעניק לילד את הטיפול הטוב ביותר ועדיין ליהנות מכמה שעות של שלווה, חיי משפחה תקינים, זמן לעצמם.

 

זה היה היום שבו הבנתי שהכל יכול לקרות, אם מתעקשים ומתמידים, ושיש לי יכולת להביא  בפני מקבלי החלטה את העובדות, בלי להילחם מלחמה מתישה בנושאי מימון וסדרי עדיפויות; שיש ביכולתי לממש את התפיסה שלי שתפקיד מדינה לדאוג לאזרחיה.  

חוק נוסף שהצלחתי להעביר בקריאה ראשונה לפני פיזור הכנסת הוא חוק האומנה. יש מצבים בהם צריך להוציא ילדים מחזקת הוריהם, שאינם יכולים להעניק להם בית ומשפחה יציבים. במקרים אלה, של ילדים בסיכון, קיימות שתי אפשרויות: לשלב את הילדים במוסדות, או להעבירם למשפחות אומנה.

 

ללא ספק, האפשרות של אומנה היא הטובה ביותר.כיום חיים בישראל כ-10,000 ילדים שהוצאו מבית הוריהם. כ- 80% מהם נשלחים למוסדות ורק כ-20% למשפחות אומנה, זאת בעיקר מכיוון שתחום האומנה מעולם לא הוסדר בחקיקה. חוק האומנה, שנוסח בשיתוף המועצה לשלום הילד, מתכוון להגדיר מנגנונים של רישוי, ליווי, הכשרה ופיקוח למשפחות. וכן ליצור בהירות בנוגע לחלוקת הסמכויות בין הורי האומנה וההורים הביולוגיים בכל הנוגע לקבלת החלטות על חיי הילד או הילדה, נושא שיוצר היום חיכוכים רבים בין הצדדים. בנוסף, מכיר החוק לראשונה בקרובי משפחה כגון סבים או דודים המגדלים ילד או ילדה ממשפחתם כמשפחת אומנה. בכך מגדיל החוק בעשרות אחוזים את הקצבה החודשית והשירותים להם הם זכאים, זאת במטרה לעודד כל הניתן הישארותם של ילדים בסביבתם המשפחתית והתרבותית.

 

אפשר לומר שעיקר הפעילות שלי בכנסת הקודמת היתה בתחום דיני נפשות. זה יהיה הכיוון שלי גם בכנסת הבאה, בה אני מתעתדת לחוקק את חוק המשפחות המיוחדות.

עד היום המדינה השכילה לתת מענה לאדם עם מוגבלות, אבל עוד לא השכילה לתת מענה  למשפחה, בה אחד מבני המשפחה, ילד או הורה, הוא אדם עם מוגבלות. משפחה היא כוח מניע. משפחה חזקה ואיתנה יכולה לתת רשת בטחון לאדם עם המוגבלות ולהיות המוטיבציה שלו להצלחה. משפחה שמתקשה לתפקד, בגלל הקשיים הנובעים מתמיכה וטיפול באדם עם המוגבלות  אינה יכולה להוות עוגן. והקשיים הם רבים: מלבד לטפל ולהבריא, הורים לילדים עם מוגבלויות מתרוצצים בין המשרדים השונים בניסיון להבין ולממש את זכויותיהם.

 

הצעת החוק שנוסחה בשיתוף ארגון קשר וקואליציית ההורים לילדים עם צרכים מיוחדים  נועדה להביא להקמת מרכזים לטיפול במשפחה שבה יש אדם עם מוגבלות. מרכזים בהם בעלי מקצוע יעזרו למשפחה להבין מהן האפשרויות, מה רלוונטי, מהו תרשים הזרימה בנושאי בריאות, חינוך ורווחה. לא אחת אנחנו נוכחים לדעת כי חוסר ידיעה והבנת הזכויות מונעת אותן מן המשפחות בזמן אמת, וכך, הורים שלא הגישו את הטפסים במועד, מאבדים את הזכאות לשלוח את הילד למוסד של החינוך המיוחד, לדוגמה. שלא לדבר על הפגיעה האנושה במבנה המשפחתי: אחים ואחיות בסיכון, אחוז גירושין גבוהה, קושי בהשתלבות בעבודה.

 

נושאים נוספים בהם יטפל החוק: יצירת מנגנון שיח ושיתוף בין הורים לילדים עם מוגבלויות, עזרה במציאת תעסוקה הולמת, שתאפשר לבני המשפחה להיות יצרנים ולא נתמכים על ידי המדינה. וכן, שיתוף בני המשפחה בקבלת החלטות שנוגעות לילד עם מוגבלות , בשם זכותם של ההורים להחליט. 

 

הרעיון להצעת החוק כבר קיבל את ברכת משרד הרווחה. מבחינתי, זה האתגר הגדול שמצפה לי בקדנציה הבאה.  

תגיות