בילדותי בבית החם והאוהב חשבתי שכל האנשים דומים שהעולם מסתיים מעבר לרחוב, וכשעולים לאוטובוס שמגיע פעמיים ביום ליישוב, עולים רק כדי להחליף צבע בשיער.
פעם אחת בשעות הבוקר כשאחותי הגדולה עלתה לאוטובוס האדום שתמיד פלט פייח שחור אל השמיים, שמתי לב שהיא נכנסה אליו בשיער שחור וכשירדה לפנות ערב היא ירדה בדיוק מאותו אוטובוס בלונדינית זהובת שיער. אז החלטתי שאם רוצים לשנות מראה ולהראות אחרת צריך לחפש את האוטובוס האדום.

עברו כמה שנים ובשנותיי הראשונות בביה"ס הבנתי שהעולם קצת יותר גדול, ומעבר לקצה הרחוב גיליתי שישנם סוגים שונים של אנשים עם הרגלים שונים אפילו שפה שונה . וזה קרה כמובן רק אחרי שהשתכנעתי שהמראה שלי לא ישתנה כשאעלה לאוטובוס האדום שהסיע אותי אל ביה"ס.

אהבתי את הצורות והצבעים השונים שלא הכרתי ואהבתי לגלות את המנהגים השונים ולהעשיר את עולמי בכל פעם מחדש.
הורי שעלו ארצה ממרוקו מעולם לא התלוננו על קושי, להם היה ברור שזו הארץ המובטחת ובעבורה הם הקריבו הכול.
הם הגיעו לארץ עם תחושת שליחות טהורה, השאירו מאחור את ההורים שלהם ולא ידעו שזו תהיה הפעם האחרונה שלהם ביחד.
הם הגיעו לארץ ומיד נשלחו למקום שכוח אל, קרוב לגבול הצפוני, ללא אפשרות לבחור וללא דרך לשנות את המהלך שלימים התברר כגורלי.
מעולם לא עלה בדעתם שהייתה מגמתיות מסוימת בהחלטות שנעשו באותה תקופה ע"י השלטון.
כמו שהם החליטו לעלות לארץ ישראל באמונה תמימה וטהורה, כך הם האמינו שאחיהם בני עדות המערב שהיו אחראים על גורלם עשו ככל שביכולתם לקבלם בארץ בצורה הטובה ביותר.

המון הקרבה הייתה במהלך הזה, אבי היה אומן ואיש ספר שלמד והשכיל במרוקו ויכול היה להגיע רחוק אילו היו נפתחות בפניו הזדמנויות, אך הוא הסתפק בחקלאות ובעמל כפיים במקום מבודד וזנוח בפריפריה כדי לפרנס את משפחתו ולהביא אוכל לצלחת.
אימא קיבלה הכול באהבה והתמודדה עם הקשיים בכל התחומים מבלי להתלונן.

 

לימים כשהתבגרתי התחלתי להבין אט אט את העוול ההיסטורי שנעשה להורי למשפחתי ולכל העולים מארצות צפון אפריקה.
מעולם לא כעסתי, ויותר מזה, אני חייבת להודות שבכל פעם שנתקלתי בדיון סביב הנושא הזה, תמיד ניסיתי להסביר את ההחלטות שנעשו מבלי לחפש אשמים.
הסברתי שזו הייתה תקופת הקמה של מדינה והיה צריך לשלם מחיר. 
אז אנחנו שילמנו את מחיר החיים הקשים בפריפריה, אחרים נלחמו ואיבדו את יקיריהם, אחרים השאירו משפחות בגולה ונפרדו מהם לתמיד. 
וכמובן ניצולי השואה שעברו את הגרוע מכל ומצאו כאן מקלט .
אז כשמסתכלים על התמונה המלאה אפשר להבין שכל אחד ואחת מאתנו היו צריכים להקריב על מנת שתבנה כאן מדינה, מדינת היהודים.

מדינת יהודים, שתכליתה לתת מקלט לכל יהודי באשר הוא יהודי, כן פרופ' חצרוני, רק כי הוא יהודי ולצערנו הוא נרדף לאורך כל ההסטוריה .

 

כך חשבתי שאני תורמת את חלקי במלחמה נגד הטענות לאפליה ולגזענות שנשמעו מידי פעם בעיקר ע"י פוליטיקאים שרכבו על השד העדתי, כדי לסחוף קולות.

או יוצרים שונים שרצו ליצור שיח ויחסי ציבור סביב היצירה שלהם.

כל עוד הנושא עלה בהקשרים הללו מבחינתי לא היה מקום לדאגה, סמכתי על ההיגיון הבריא שלנו בתור חברה לא לתת למרכיבים זרים ונגועים להשתלט על חיינו.

 עד למערכת הבחירות האחרונה שהציפה את נושא האפליה והגזענות לממדים מדאיגים, הפעם לדעתי נחצה כאן גבול .

במהלך תעמולת הבחירות שמעתי דברים שצרמו לאוזן משני עברי המתרס, מועמדים שללא בושה קוראים מעל גבי שלטי ענק "מזרחי מצביע מזרחי".
ראש ממשלה שמעודד את מצביעיו להגיע לקלפי ולהצביע "כי הערבים נוהרים לקלפיות .."

שני גזענים מוצהרים שקוראים לעצמם משכילים ומתורבתים שמכנים את מצביעי הליכוד "מנשקי מזוזות ומשתטחים על קברים"

יש גם זמר אחד שטוען ש"הציבור מטומטם ולכן הציבור משלם".. נכון הוא כתב את זה מזמן אבל טוען שהיום הציבור מטומטם יותר מתמיד.

הגדילה לעשות אלונה קמחי , שכתבה סטטוס "תשתו ציאניד ניאנדרטליים מזוינים. ניצחתם. רק המוות יציל אתכם מעצמכם".

אם לא די בכך, מבול של הצהרות ופרשנויות אחרי הבחירות הטוענות שהרוב בציבור שבחר מה שבחר במדינה דמוקרטית, הרוב הזה, הוא לא חכם אם הוא לא בחר בשמאל.
הרוב הזה אוהב שדופקים אותו, הרוב הזה חייב להיות טיפש! אם הוא לא מבין שלא היה לו טוב תחת שלטונו של ביבי..
למה לא יכולה להיות דעה אחרת ? אולי בוחרי הימין לא שמעו הבטחה משכנעת אחרת שתיתן להם תקווה לשינוי אמתי?

ההתבטאויות הללו מעודדות את קיום האפליה והגזענות שאני באופן אישי כל כך שכנעתי את עצמי שלא נוכחות יותר בימנו .

גם אני בחרתי מחנה ציוני, גם אני הרגשתי החמצה ואפילו תחושה של פספוס ובזבוז כספי ציבור כי גם עכשיו אחרי מערכת בחירות שהרגישה כאחת שמביאה עמה מעט שינוי, גם אחריה אין חדש תחת השמש.
אין לנו ברירה אלא להמשיך כולנו ביחד באותו נתיב מוכר, גם אם לא אהוב בעיני כולנו, אבל הרוב קבע, ואת דעת הרוב כולנו נכבד וזה כוחה של דמוקרטיה אמתית.

בואו נקבל את דעת הרוב ונמשיך לרצות לשנות, ואם דרכנו היא הנכונה נצליח לשכנע את הרוב בצדקתה.

אבל לעולם אל תאמרו שהתייאשתם וויתרתם על מדינה שהוריי והוריכם הקריבו עבורה את כל מה שהיה להם להקריב ,ובמחי יד תצהירו שאתם עוזבים אותה לטובת ברלין או כול מדינה אחרת.

 

בבחירות האלו התגעגעתי יותר מתמיד להוריי שאינם בחיים, התגעגעתי לטוהר, לתמימות, להקרבה. לנועם ההליכות שאפינו אותם כל כך. התגעגעתי לנחישות בהקרבה למען מטרה נעלה שלא משאירה מקום לחילוקי דעות.

והצטערתי שאין אוטובוס אדום שמשנה צבע ומראה של אנשים, כי אם היה כזה, כולנו היינו יכולים להחליף את המראה שלנו ובכך אולי להרגיש שווים. או שלא, כי היינו כבר מוצאים הבדלים אחרים להדגיש כדי להתנשא מעל אחרים.

 

 

 

תגיות