כשהודיעו בבניין
ש"אילנה השכנה נפטרה",
אני חשבתי על הבנייה החדשה בציפורניים שלי.

המודעה לזכרה הייתה מפתיעה כמעט כמו המוות שלה ממש; נתלתה בגדול, נתפרשה על דלת הכניסה מצדה הקדמי והאחורי, ואחר כך אפילו הסתירה לחלוטין את הודעת אי-התשלום הזועמת מוועד הבית על לוח המודעות המתקלף, כמו דורשת להבהיר ולהזכיר לדיירי הבניין כולם, ללא יוצאי ויוצאות מן הכלל, שבקומה הרביעית, בבניין האחד עשר שבשורה, מימין למעלית ומשמאל לחדר המדרגות- חיה אישה קטנה, כתומת שיער ומנומשת למשעי
והיא לעולם לא תשוב עוד.

זה מוזר, חשבתי, כשאני תוהה על קנקן ההחלטה הרת הגורל שאני עתידה לממש
-לק שחור או אדום בציפורניים, 
אילנה הייתה מסוג האנשים האלה שמעולם לא חשבת שיכולים למות. החיים היו עוברים, העונות היו חולפות, מלחמות וצוק איתנים התחלפו להם לסירוגין- אבל אילנה מהקומה הרביעית הייתה תמיד מברכת ב"בוקר טוב" ואחר כך, במן שקט מופתי שכזה, הייתה ממתינה באריכות לצד דלת המעלית לילדה הקטנה וכתומת השיער שלה (שגם כשהתבגרה תמיד נדמה היה שהיא קטנה יותר ממה שהייתה בעבר), כדי שתוציא לטיול, בשעה המדוייקת ההיא בבוקר בה אני עדיין התחבטתי על הפוזיציה הנכונה עם שמיכת הפוך, את הכלב המסורק, הקטן והמטופח שלה; וכשאילנה הייתה נפרדת ממך לשלום בחיוך נבוך, מנומס ומנומש שכזה - הוא תמיד גרם לך לתהות למה, למעשה, לא יכולנו כולנו להיות מן "אילנות" כאלה; כתומי-שיער ומנומשים למכביר, חייכניים תמידיים ומנומסים עד כאב, הורים מחנכים שילדיהם מוציאים את הכלב בבוקר, בכל בוקר, בשעה המדוייקת ממש;
בני אדם מושלמים שכאלה.

"אמבר, כשאני חושב על זה," אמר לי אבא עת שהוא מעכל את הבשורה הבלתי-נתפסת בדבר מותה,
-"שמונה עשרה שנה שהיא גרה סמוך אלינו ומעולם אפילו לא ידעתי שקוראים לה אילנה."

"מזל שיש מודעות אבל שמזכירות לנו לצד מי אנחנו חולקים את החיים שלנו," סיננתי
כשאני מוחה דמעה בלתי-צפויה מהלחי.
*

כשירדתי במעלית מהקומה הרביעית, מקדימה, שלא כמצופה, לתור לקוסמטיקאית שלי -
משפחתה של אילנה הופיעה פתאום; בעלה, שחור-השיער ועב הכרס, שאחת לשבוע היה חוזר מריצת-ערב, ספוג ומספיג את המעלית בריח שנותר גם לימים אחר-כך, ומאחוריו משתרכים ארבעת ילדיהם הקטנים, ואיך לא, כתומי השיער כמותה, ששמונה עשרה שנים לא ידעתי על קיומם, כשהם בוהים בתקרת הקומה המתקלפת לאיטה ומבטם קפוא; ואני, אני עמדתי שם, נאכלת בתוך עצמי ממבוכה, מבקשת בליבי להאיץ את מהירות המעלית לזמן שיא רק כדי לצאת מתא הדמעות וההלם הזה מהר ככל האפשר, ותוך כדי שסיננתי "משתתפת מאד בצערכם", החלטתי סוף סוף:
לק שחור בציפורניים.

*

כשהקוסמטיקאית משחה את הלק ובנתה את הציפורן,
חשבתי עליה,
על אילנה מהקומה הרביעית.
על דיירת אחת פחות ששותפה ל"בוקר טוב",
על בעלה שחור השיער ועב הכרס שספק אם אי פעם ישוב עוד לרוץ ולהותיר את הריח במעלית גם ימים אחר כך.

על הילדה הקטנה שלה, שכבר איננה קטנה בכלל
-שספק אם יהיה עוד מי שיאחז עבורה את דלת המעלית עד שתגיע עם הכלב.

על הכלב המסורק והקטן הזה שלה, שוודאי יחפש אחריה ימים ולילות, וגם הוא, כמו ילדיה כתומי השיער, יבהה בקירת הקומה המתקלפת ויתהה לאן הלכה ומתי אם בכלל תשוב;

ועליה,
על אילנה,
שהייתה נורמלית כפי שאני לעולם לא אוכל להיות
-שחייכה כפי שאני לעולם אבקש לחייך
-שחינכה את ילדיה בשלמות מופתית
לפחות כמותה,

שהבניין לעולם לא יהיה עוד מה שהיה בלעדייה,
שתצרוב לי בלב בכל פעם שאשמע את צמד המילים "בוקר טוב",
שפנייה לעד יהיו צרובים בנוף של חיי,
שחיוכה תמיד יזכיר לי מאין אני באה
ולאן אני לעולם אחזור.

*
נוחי על משכבך בשלום, אילנה
-יש דיירת בקומה הרביעית שלעד תחסרי לה
אבל היא מקווה, לפחות, שהיכן שאת לא נמצאת כרגע
הבקרים תמיד טובים.

תגיות