זיכרון גורלי
היא כבר יודעת שאי אפשר לסמוך עליי. שבועיים קודם היא אמרה לי שיש לה יומיים מחוץ לבית במסגרת העבודה, ואני צריך לקחת אחריות ולהיות עם הילדים. "תגיד לי איזה ימים אתה מעדיף" היא אמרה. ישבתי וחשבתי. השקעתי אולי שלש דקות של מחשבה מעמיקה. לא מצאתי שום מאורע קריטי שיכול לתת עדיפות ליום שלישי על פני יום ראשון, לדוגמא. עברתי לנימוקים מסדר שני הכוללים את מספר השעות המינימלי שאצטרך להיות עם הילדים כתלות בחוגים שלהם או היום המועדף עליי לריצה מחוץ לבית. לבסוף הטלתי פור ? מה שיוצא אני מרוצה. הייתי במתח בלתי רגיל וכאשר יום ראשון עלה בגורל התקשרתי לאשתי בהתרגשות ואמרתי לה ? יום ראשון. "אתה בטוח?" היא שאלה. "בדקת ביומן?" היא הוסיפה.
"אין לי יומן" אמרתי לה. "הכל בראש".
"אתה חייב יומן" היא התריסה לעומתי. "אף אחד, ובוודאי אתה לא מסוגל לזכור את הכל".
"יום ראשון וזה סופי" השבתי לה, גדוש ביטחון עצמי, כי מה כבר יכול לקרות ביום ראשון בעוד שבועיים.
כעבור עשרה ימים שלחה לי אשתי מסרון: "אתה זוכר את יום ראשון, בעוד שלשה ימים?". התאמצתי להיזכר על מה מדובר ולאחר שלש דקות של מדיטציה מחשבתית נזכרתי בהבטחה. "בוודאי" עניתי. כדי להיות בטוח הסתכלתי ביומן הפגישות שלי בעבודה. הפגישה האחרונה הסתיימה לה בשבע בערב. נשמתי לרווחה. מתוך הרגשה חיובית החלטתי לסדר קצת את השולחן שהיה גדוש בדפים, קצת יותר מהרגיל. תוך כדי זריקת הדפים המיותרים אני מגלה מעטפה חבויה. היתה זו מעטפה מהודרת, מעטפה של הזמנה. "החתונה של ש??מ?ח?י?יב!" צעקתי בקול רם, מרעיד בקול חרדתי את קירות החדר.
קניתי פרחים בדרך חזרה הביתה. נשקתי לאשתי. "מה קורה?" שאלתי אותה.
"מתארגנים ליום ראשון" היא אמרה לי. "הרבה סידורים. הזמנתי מונית, וסירה, ומטוס, וחללית. כזה פרויקט מזמן לא היה לי. עכשיו סוף סוף הכל מאורגן".
"ש??מ?ח?י?יב מתחתן ביום ראשון" לחשתי בקול של בעל נטול חוט שדרה.
לא היתה תגובה.
"אני חייב ללכת לחתונה של ש??מ?ח?י?יב ביום ראשון. הוא כמו משפחה בשבילי. הוא לא ישכח לעולם אם לא אגיע. ובכלל, הבוכרים הללו, גברים רגישים ונוטרי טינה. אין לי ברירה".
דממה בחדר. האדמומיות בלחייה של אשתי גברה והלכה. הרגשתי שההתפרצות הולכת ומגיעה, ואני מושיט את פניי לעברה כאומר "אמרי מה שתאמרי, עשי מה שתעשי, רק תני לי למען השם ללכת לחתונה שלו, של חברי הטוב, שמחייב".
השטיפה החלה. עשיתי עצמי מקשיב, אך לטובת חוסני הנפשי אטמתי את אוזניי. קלטתי רק מחצית מהדברים. נשמעו שם משפטים כגון: "חסר אחריות", "בקשתי ממך שבועיים מראש", "כרגיל אי אפשר לסמוך עליך", "הזיכרון כבר לא משהו והגיע הזמן להשתמש ביומן".
כעבור כמה דקות התבקשתי להגיע להקראת פקודת יום. עמדתי דום והקשבתי:
"בשעה שבע ורבע אתה אוסף את הבן מחוג אנגלית . בשבע וחצי אתה בשערי הקונסבטוריון אוסף את הבת. אתה מתלבש מהר ויוצא עד שמונה מהבית כדי להגיע לחופה בזמן. לא יאוחר מעשר וחצי בלילה אתה יוצא מהחתונה ומגיע מהר ובטוח הביתה ומחליף את אמא שלי שתישאר בבית שלנו עשר שעות ברציפות".
הנהנתי בראשי בהכנעה.
למחרת התנהגתי כאילו דבר לא קרה. נראה כי גם אשתי חזרה להתייחס אלי כאל בן אדם. האידיליה חזרה אל ביתנו הקט. ופתאום מצלצל הטלפון.
היתה זו הפקידה של הבוס הגדול. התקשרה להודיע שנקבעה פגישה דחופה ביום ראשון בין שבע לשבע וחצי בערב, ואני הכרחי. לא ידעתי מה לעשות. יצאתי לרוץ על מנת לחשוב על רעיון טוב. החלטתי לחשוף את האמת ורק את האמת.
סיפרתי. חטפתי. הושפלתי. נכנעתי.
הגעתי לחתונה של ש??מ?ח?י?יב בדיוק לחופה. רציתי לחטוף קצת מתאבנים. הגעתי לדלפק שבדיוק נסגר. רצתי לבר המשקאות. "מצטערים, סגורים, רק אחרי החופה". רעב ורצוץ עמדתי שם בחופה. התבוננתי בו, בשמחייב. דמעה זלגה לי. "הגיע הזמן" אמרתי בליבי. "הגיע הזמן לאכול". מיהרתי לברך אותו, לחבק אותו. לא כל יום חבר בוכרי שלי מתחתן. רצתי לשולחן ותפסתי את המקום ליד הקרפצ'יו והג'בטה. הספקתי לסיים רק חצי מהמנה השולחנית כאשר התבקשנו להגיע לרחבת הריקודים. מי שלא ראה חתונה בוכרית לא ראה שמחה מימיו. הקהל היה משולהב. זקנים רקדו עם צעירים, צעירות בוכריות הקרינו אנרגיות מטורפות. המשפחה התערבבה עם החברים, עם המכרים ועם טפילי החתונות שנכנסו לחתונה ללא הזמנה, רק כדי לאכול, ומצאו עצמם לכודים במעגלי הרוקדים.
בהפסקה הקצרה הספקתי לאכול קצת מהמנה הראשונה, ומיד, ללא התחשבות המשיך הדי ג'יי לשלוט בנו כנתינים תחת מרותו של העריץ האמיר מבוכרה. המשכנו לפזז על הרחבה במתינות יחסית עד שנשמע לפתע אותותיו של השיר הידוע "Ha-ra-sho , Vsye budet horosho" (חרשו-וסיו-בודיט- חרשו). כל הקהל נכנס לשיגעון קיצוני. בפזמון כל הרוקדים צעקו "חרשו" והניפו את זרועם למעלה, כאילו נלחמו בפלישה של שליטי אפגניסטן לממלכת בוכרה. אני הצטרפתי כאחוז דיבוק להמונים, צועק, ורוקד, וקופץ ונלחם. מיד עם סיום השיר בשילוב גאוני התחבר לו השיר "משיח, משיח, משיח". התחברנו כולנו, התחבקנו, ובתאום מושלם עברנו מרוסית משיחית לחסידות פופולרית. קפצנו קדימה ואחורה, במעגל ובשורות. הזיעה נטפה לה כבירה, ואנחנו לא הפסקנו. כל הגברים הכרסתנים הפכו לאתלטים, והיפיפיות הרוסיות עמדו מסביבנו והריעו לנו. האקסטזה עלתה עם הורקת בקבוקי הוויסקי שהמתינו בדממה על השולחנות. לא הפסקנו עד שהדי ג'יי נאלץ להפריע ולשלח אותנו מלאי אדרופינים למנה העיקרית.
התיישבתי סביב השולחן. הזמנתי סטייק עסיסי והתבוננתי בשעון. "קיבינימט" צעקתי. השעה היתה 23:00. אמרתי "אני מתנצל. חייב ללכת". אפילו מש??מ?ח?י?יב לא הספקתי להיפרד כמו שצריך. רצתי למכונית. ראיתי בדמיוני את האכזבה, את התוכחה, את המריבה. התחלתי להיכנס לדיכאון עמוק כשלפתע עלתה לה מנגינה בראשי. כיביתי את הרדיו, לחצתי על הגז, הרמתי את זרועי ושרתי בצעקות רמות "חרשו-וסיו-בודיט-חרשו".
בקרו אותי בבלוג - http://diditells.WordPress.com/









React to WordPress