מדורה

עשר וחצי בלילה. שכבתי לי על הספה מול הטלויזיה, נרגע מהאינטנסיביות של השעתיים האחרונות. כל סידורי הלילה של הילדים נדחסו להם לשעה אחת, ואני הגעתי באיחור טיפוסי מהעבודה, מקבל כעונש צפוי את רשימת המטלות הדורשת אבא במשרה מלאה.
"הכנסת את השולחן המתקפל לאוטו שלי?" שאלה אשתי. "אני צריכה לקחת אותו למדורה".
"עוד כמה דקות" אמרתי. "תתחשבי קצת. בדיוק הרמתי רגליים".
"אתה תשכח" היא אמרה.
"לא אשכח" השבתי.

למחרת קיבלתי מאשתי הודעה בטלפון "לא הכנסת את השולחן לאוטו".
"שיט" צעקתי, בנוכחות חברי לעבודה שחשבו שהתרחש אסון וצדקו.
לאחר כמה דקות קיבלתי הודעה נוספת ? "תזכור שאתה מחליף אותי במדורה". הבנתי שהפעם אין לגיטמציה לאחור לא מוסבר, לעיכוב של פרויקט, לישיבה מתאחרת אצל הבוס.
התקשרתי מהדרך. "מה המצב?" שאלתי.
"בדיוק אוכלים" היא אמרה.
"תשמרי לי מנת פלאפל" ביקשתי.
"אם אני לא אשכח" היא אמרה. נוקמת בי על תקרית השולחן.

כשהגעתי למדורה האש היתה במצב של דעיכה איטית. תפארת הפירמידה של ההורים קרסה לה מזה זמן, אך עדיין לא נוצר מצב אופטימלי שמאפשר הכנסת תפוחי אדמה לעומק הגחלים. האוכל היה במצב דומה. הפלפאפל נגמר אך עדיין עוגות השוקולד המסוכרות היו מכוסות בנייר הכסף שתמיד נדבק לקרם והורס את העוגה כשמרימים אותו. ראיתי את אשתי. הבנתי שממנה לא תגיע הישועה. יצאתי לסיבוב מדורות. הגעתי למדורה של ג'3, שם ההורים קנו כמות כפולה של פלאפל. עשיתי עצמי כאילו שייך. מזל שבדרך כלל האבות של הילדים נשארים אנונימיים. מלאתי לי פיתה עם חומוס ופלאפל. אפילו חמוצים נשארו. חזרתי לאט למדורה של ג'1. נרגעתי.

"איפה הבן?" שאלתי את אשתי.
"הוא נמצא אי שם. שומר על מדורה וירטואלית". היא ענתה.
יצאתי לחפש את הבן האבוד. לבסוף מצאתי אותו ממוקם על גבעונת במרחק חמישים מטרים מהמדורה המרכזית. הוא ועוד חבר הקימו להם התנחלות הכוללת מעגל קטן של אבנים ומספר זרדים במרכז.
"אבא ? חיכינו שתדליק לנו מדורה" הוא אמר. ואני ? גאווה התמלאה בליבי. לפחות ישנו מישהו אחד שעוד סומך עלי. שבוטח בי. "אל דאגה, בן" אמרתי לו. "מדורה תהיה גם תהיה".
יצאתי לחפש עצים. האסטרטגיה היתה פשוטה. להדליק אותם במדורה המרכזית ולהעבירם דולקים להתנחלות. לא פשוט למצוא קרשים פנויים בל"ג בעומר. הצטרפתי לכמה ילדים משוטטים שנראה היה שהם ממתינים להזדמנות לבצע מחטף של גניבה. הם הסתכלו עלי בחשדנות. "אני אתכם" אמרתי. חייב להשיג עץ בשביל הבן שלי.
הצלחתי להשיג שני קרשים. הדלקתי את הראשון במדורה המרכזית. הוא בער לתפארת. הלכתי איתו לכוון ההתנחלות. צעקו עליי "תזהר, זה מסוכן", "אתה מפזר גיצים עלינו", "מה אתה עושה?". המשכתי. עשרה מטרים לפני ההתנחלות נכבה העץ. הנחתי אותו יחד עם הזרדים והמשכתי לניסיון השני. הפעם כולם התרחקו ממני. הבינו שיש להם עסק עם משוגע הנושא עץ בוער באש. התקרבתי להתנחלות. הייתי אופטימי. שוב נכבה העץ. הבן שלי נראה מאוכזב. "אבא, בבקשה, תדליק לנו את המדורה".
בצעתי סיעור מוחות עם עצמי והבנתי שהאסטרטגיה היתה כושלת. אני צריך להתעסק עם גחלים.

אבוקה

רבע שעה חיפשתי אמצעי להעברת גחלים. עברתי בין המדורות. ראיתי פלאפל ולא לקחתי. נשארתי ממוקד. לבסוף, מעבר הכביש, מצאתי שתי כפות רחבות העשויות מענפים יבשים. השתמשתי בהם להעברת גחלים. נפנפתי בהם להבערת האש. הצלחתי. הבן שלי חיבק אותי. לא היה מאושר ממני ביקום כולו.

והמדורה נותרה דולקת ודולקת, ואינה נכבית. אפילו המדורה המרכזית שככה לה, ובמדורה שלנו ? שני עצים וזרדים ממשיכים לבעור כאילו יש להם את הגנים של נס פח השמן. הבטתי בבן המאושר. הבנתי שכיבוי המדורה לא בא בחשבון. "בן" אמרתי. "תהנה במדורה. אני הולך בינתיים להחזיר את השולחן למכונית". הגעתי לאזור האוכל. נשאר רק השולחן שלנו. את כל השאר לקחו. כל השאריות הועברו לשולחן, ולידו הזבל שנותר מהחגיגות הקולינריות. נותרו שם כמה הורים. מיהרתי והורדתי את כל השאריות לריצפה. קיפלתי את השולחן והחזרתי אותו למכונית. התבוננתי בהורים שנשארו. הם נראו לי אחראיים. לא כאלה שמשאירים שאריות של זבל.

חזרתי אל ההתנחלות. המדורה עדיין דולקת, ולא נראה כי תכבה בקרוב. "עוד חמש דקות הולכים" קבעתי. לאחר עשרים דקות כיבינו כולנו את המדורה. נשארנו אחרונים. הלכנו לכוון המכונית כשהבן מסתכל על ערמה של זבל ומבקש קוקה קולה.

אשפה

התבוננתי בה, בערימה. הבנתי שאין על מי לסמוך חוץ מבורא עולם, שגם הוא במקרה שלי לא מתעסק בלנקות את הזבל של כיתה ג'1. "קדימה לנקות" אמרתי לו. והוא, ילד טוב. הרים את הזבל ושם בשקיות, ולא התלונן. רק במכונית הוא שאל אותי "אבא, למה תמיד אנחנו אחרונים? גם בשנה שעברה אתה היית היחידי שכיבית את המדורה". רציתי להסביר לו על נס כד השמן, על ההורים העצלנים, ועל תפיסת האחריות הקלוקלת של האוכלוסיה הממוצעת. "כי כולם סומכים על אבא שלך" אמרתי לו, כשאני באמת מתכוון לזה, למעט אולי זו שבחרה להיות אשתי.

חפשו אותי בבלוג - http://diditells.WordPress.com/