כשפעם ראשונה סיפרו לי שסלע הגיר נוצר ממשקע של בעלי חיים ימיים לאורך מליוני שנים הייתי בהלם מוחלט. הבנתי שהסלע הוא בית קברות לחיות עתיקות ודחוסות, ונהיה לי פתאום כבוד לאבן הזו. כל פעם שהחזקתי אבן העשויה מסלע גירי רעדו ידי והרגשתי שאני נוגע בהיסטוריה העתיקה של העולם שלנו. זו לא סתם אבן ? זה רכז עצמות של יונקים דינוזאורים ימיים.
כשמי הגשמים מחלחלים דרך אבני הגיר, הם מצליחים למוסס חלק מהאבן, ויוצרים מי תהום שהם למעשה מרק קר של דינוזאורים. את המרק הזה אני שותה כל יום, מעכל את תמצית ההיסטוריה הזו, קולט את האנרגיות הקדומות ומתחזק. כשמחממים את המים ורכז הדינוזאורים הופך לאבנית אני לא ממהר לנקות. אני מביט בקסם הזה של מחזור העצמות בטבע ? אבק של דינוזאור ימי שמוצא את עצמו תקוע ברשת של הקומקום החשמלי או סותם את הנקבוביות של ראש המקלחת. כשאשתי אומרת לי "נקה את האבנית בבקשה" אני לא ממהר. אני נותן לרכז העצמות את הכבוד המגיע להן, חלילה לא מתוך עצלנות.

יש כאלה שאוהבים לנקות אבנית ביסודיות המטריפה את הדעת. שמעתי על אנשים חסרי מצפון אשר מסירים אבנית עם חומרים מיוחדים, משחיתים כל זכר לחיים הקדומים תוך שימוש בחומצה המעכלת לתוכה את האנרגיות הקוסמיות כאילו היתה חור שחור של אבנית. הגרועים ביותר הם השינניות ושותפיהן רופאי השיניים. הם יצרו קונצנזוס שיש לנקות אבנית מהשיניים פעם בחצי שנה. מה רע בקצת אבנית בין השיניים? אני אוהב את האבנית שלי. לא רוצה שיגעו בה. היא לא עשתה רע לאף אחד. מדוע הציבור הרחב צריך לשלם את המחיר של ההחלטה של אגודת רופאי השיניים שהמציאה מיקצוע שאינו נדרש? האם המעטים שכל תאוותם הוא נקוי אבנית הצליחו להשתלט על העולם?

לפני עשר שנים הצליח רופא שיניים אחד לשכנע אותי לעשות ניקוי אבנית. הוא אמר שהפה שלי נורא ואיום. נכון שאין לי עששת כבר עשרים שנה, אבל האבנית הזו היא פצצה מתקתקת. שאלתי אם הטיפול דורש זריקת הרדמה. "שטויות" אמר לי רופא השיניים והבטיח טיפול מהיר של רבע שעה ללא כל כאבים. לאחר חודש הגעתי למרפאה. קיבלה אותי השיננית בחיוך של "אתה לא יודע עוד מה מצפה לך". השיננית הזו היתה מזן מיוחד. כזו המקבלת סיפוק סדיסטי מכאב של חניכיים בוערות, ורוק המעורבב בדם. היא עבדה במסירות מעוררת השתהות. טיפול כואב שכזה זכור רק מזמן האינקוויזיציה. "הכל בסדר?" היא שאלה בחיוך מחריד, ואני רציתי להגיד שלא, אך לא יכלתי בגלל המקדחה הזו שהיתה בצמידות נוראית לחניכיים המדממות שלי.

שיננית

מאז אני עשר שנים כבר לא מבקר אצל השיננית. עשר שנים שאין לי עששת. האבנית גדלה וממלאת את הרווחים בין השיניים. הלשון שלי מרחפת לה בצד הפנימי של השיניים התחתונות, מרגישה את החלקות של האבנית המכסה באופן אחיד את תחתית השן, יוצרת מעבר טבעי בין החניכיים והשיניים. לפני כחודש, בעת שרופא השיניים תיקן את השן השבורה מהפוסט שיני חלב, הוא נחרד ממצב האבנית. "אתה חייב לבקר אצל השיננית" הוא אמר. "נכון שעדיין אין סימנים לעששת, אך עם מצב האבנית שלך תתרחש קטסטרופה". ואני ? הספקתי לשכוח את הטרואומה שלפני עשר שנים. "היית מפונק. זה לא היה נורא כל כך" שכנעתי את עצמי וקבעתי תור לשיננית.

הגעתי אליה. היא נראתה נחמדה. היא אפילו הדליקה טלויזיה ונראתה מתעניינת בפוליטיקה. הבנתי שהפעם אני מקבל טיפול מסור. אבל, כמו שאבא שלי תמיד אומר "ערפד הוא ערפד, לא משנה כמה שהוא נחמד. בסוף הוא מוצץ את דמך". היא התחילה בטיפול. התלוצצתי איתה. היא נראתה משתפת פעולה עד שהכניסה את נייר השיוף המסתובב עם אפקט המקדחה. השיניים החלו לרעוד. החניכיים הראו סימני מצוקה. "הכל בסדר?" היא שאלה. "אההה?אהוהוהא" ניסיתי להגיד. הסתכלתי עליה. ראיתי שהיא מתבוננת בטלויזיה תוך כדי שהמקדחה מסתובבת אצלי בפה. "אהוהואה?" אמרתי לה. היא חשבה שאני מתעניין בחדשות בטלויזיה ומייד הביעה את דעתה כשהיא מקפידה לא לפספס אף סצנה משמעותית בטלויזיה. ספרתי את השניות לאחור. רק שייגמר הסיוט הזה. אבל היא, אובססיה יש לה לאבנית. היא לא תרגע עד שלא תישאר אפילו שכבה מיקרוסקופית של אבנית. היא המשיכה לעבוד ולהוריד לי את שכבת השן העליונה ויחד איתה נשרו להן פיסות עור קטנות של חניכיים. "העיקר שלא יישאר לאבנית זכר" היא צחקה. אני כמעט בכיתי.

איקויזיציה

הטיפול הסתיים. שטפתי את פי מספר פעמים, יורק את שאריות הדם והחניכיים שנשארו בפי. "זה לא בסדר שאת רואה טלויזיה תוך כדי טיפול" הערתי לה בעצבנות מעודנת.
"אני יכולה לעבוד בעיניים עצומות" היא אמרה לי.
החלטתי שעם השטן אני לא מתעסק.
כמה שניות לאחר ששטפתי את הדם מפי החלה הלשון לשוטט בחלל הפה ולחפש את החלקות של האבנית. כל שן היתה מופרדת מרעותה. החלקות הפכה לחספוס טורדני. שן אחת הרגישה משונה יותר מהאחרות. נגעתי בה בלשון ואחר כך ביד. זו הייתה השן השבורה המתוקנת. השיננית הסירה את הסתימה של השן יחד עם האבנית.
"שברת לי את השן" אמרתי לה.
היא חייכה. "מצטערת. זה נראה לי כמו אבנית. לא נורא" היא אמרה, מביטה בטלויזיה וממתינה בקוצר רוח לקורבן הבא.

 

חפשו אותי בבלוג - http://diditells.WordPress.com/