חולצת את הש?ד העדתי

מזה חודשים שהארץ גועשת. תחילה הייתה שם מערכת בחירות מהרדומות והמייאשות בהיסטוריה שהוכרעה בהיסטריה של מנהיג שקול ואחראי. שומר הילדים. הזלזול באינטליגנציה של הנתינים היה כה מרושל שאפילו לא חשבו להתחיל להסוות. למה מה כבר יעשו? לא יבחרו? עוד יותר טוב!

וככה, רק לקראת יום הבוחר, בלא הרבה רצון, התחילו להישלף מהבוידם (הפוליטי) ייצוגים מאובקים ושסעים שחוקים לעייפה, ולדגדג שדים מהוהים שלפעמים תמיד עובדים.

הפעם, הראשון לזהות היה דווקא אריה. הוא שלף חיש מהר את מכלוף (מול פרצופו של אלי), והוא ידע למה. הוא ידע שהקולות לא יגיעו מהשמיים (תהיה נשמתו של מר"ן הקדוש עדן), אלא ממאות אלפי צאצאים של שקופים מפעם, בגוונים שונים של שחו?ם, שלעולם לא יסלחו לאשכנזים הלבנים והצחורים ההם מלפני 60 שנה, ניצולי תורת הגזע, את מדינת האשכנז ואת הDDT. וגם את זה שלא קיבלו ת'סלסולים לפס הקול של ההגמוניה השלטת עם כיבודים, שטיח והכל, אלא רק כעבור 30 שנה. ורק אחרי שהפכו עליה ת'שולחן. כן, להגמוניה ההיא שנאחזת בכוחותיה האחרונים בבון טון פלצני אל מול המוני מנשקי הקמעות המאיימים לכלותה, בעודה מפרפרת בין איזה חו?ם לדרך השלום. ולאריה זה היה לגמרי שקוף. שהם עדיין שם. במעברה.

כן, גם אחרי ההשתלטות על הפלייליסט, וגם אם זה בתוך ווילה מיוחלת משלהם בג'ונגל. הכי שם שיש. ואתם לא תגידו להם. לא איפה להיות ולא מי טוב בשבילם. אתם גמרתם להגיד להם. עכשיו רק אני, אריה (מכלוף) דרעי, אגיד - אני. בשבילם. כי אני משלהם. ואני הכי גזעי. עברתי את כל שרשרת החיול המזרחית. כולל הכלא.

ביבי, לעומתו, מיאן לשלוף בפומבי. בלית ברירה הוא אמנם הלך על try love המפורסם שלו, אך בחר ללטף את הפרולים בסתר. שלא בקומפיין חוצות בולט, חלילה, אלא בהפרד ומשול שעבד עוד ליוליוס.

ימים בודדים לפני היעד, אחרי שקרא בעיתון "הארץ" ידיעה מדאיגה, שלף ביבי את הדוחות של הלשכה המרכזית ו'גילה' כי אכן, לא להאמין. יש, עדיין, קרוב ל-700 אלף 'עולים', חלקם אפילו נולדו פה. ששקוף שהם התעלמו מהפצרות לחזור לרוסיה, וטרם זלגו החוצה על כנפי השפיות והרילוקיישן. והם עלולים, חלילה.

ואפילו לא לליברמן. אז היועצים קבעו ? אין מנוס. יש לפנות 'אליהם', 'בשפתם'. נו, שיבינו.

מטר סמסים יומ?יים באותיות קיריליות התחיל להרעיף ל'עלייה' על הישגיה ותרומתה שלא תסולא בפז למדינת האשכנז. אופס, ישראל.

ובכן, רואים? כשמגיע ? מגיע (זה עוד שבוע מגיע, כן?). ודווקא מעריך ומפרגן 'לכם'. וגם לשפה 'שלכם'. שגם סבא שלי, אגב. לפני מאה שנה, בסיביר. אבל הכי ? להישגים, כן? בעצם, בזכותכם (ועליכם) זה עדיין מחזיק פה מעמד. אתם עשר אתם. מולודצי. אם לא 'אתם', אז מי... הדוסים? השוורצס? הרי הילדים שלנו, הטובים, כבר מזמן בדרך לברלין... ותראו איך הכלכלה פורחת מההייטק, וOECD.

עזבו אתכם מהפקרו?ת בנדל"ן ומעבדו?ת אצל קבלן. לא הכל שחור. ישראל בעלייה.

אז יאללה, קחו כבר עצם (לי זה עולה יותר). ותצביעו.

מהר. כי הערבים באים.

להרצוג, האמת, כמעט ולא היה במה להיאחז. אפילו לא ביציאת מצרים של האמא. ליד הלובן המעומלן שלו אפילו ביבי פתאום נראה יותר שזוף. אז הוא נאחז בדבר היחיד שנותר מיותם ופנוי ? התקווה. התקווה להחליף את ביבי, כי בגללו הכל. אבל משנגוזו התקוות, תדהמה קשה היכתה באותו חלק בעם שנאחז בדבר היחיד שעוד נותר להיאחז בו אל מול 'המציאות שלנו כאן' - 'ההיגיון'.

"איך זה שהוא שוב נבחר, גזען שונא הערבים הזה?!" הם תפסו את הראש ברציונליות, וחלקם קיננו "שמעכשיו זה לנצח". נחילים של מכי על חטא (ההיגיון) ניסו להתנחם בהסברים שכלתניים שאין זה עניין של כשלון, אלא יותר חדלון. לרדת אל 'העם' ולשכנע. "היינו אטומים, מגיע לנו" נאמר מן הפה אל החוץ בדברי ההספד לתקווה, שמייד נאלמו ברעש סערה חדשה, שהתרגשה עלינו מכיוונו של מי שלקח את זה קשה הרבה יותר.

וזה שלקח את זה קשה אף יותר יצא בקריאה נרגשת, שהפכה למופע תיאטרלי מכה גלים, לבטל את חוק השבות. כי הכל, שוב, קרה 'לנו' בגלל אוכלי החומוס ושותי הבורשט. מאורע שכזה לא יכל שלא להישאר מחוץ לתשומת הלב הציבורית, וזה הלך והתפתח. היו שלא התייחסו אל המאורע כהוא זה, ופטרו את קיומו בטרוליזם. אבל תרומתו העיקרית הייתה לא במה ואיך הוא בחר להפציר מדם ליבו, אלא בתגובה הציבורית לדבריו, שכן עיקר התרעומת שלו הייתה דווקא על 'שותי הבורשט' שביבי ליטף עם כפפה סטרילית לפני פיסקה או שתיים. נו, האלה, שלדידו ההגמוניה השלטת (שרק לא מזמן השקופים של מכלוף הפכו עליה ת'שולחן ונכנסו בה) 'הביאה' בשנות ה90 מכל מיני כלומיניסטנים כדי שישרתו אותה, ויעשו מה שהיא אומרת להם. אך הם 'סורחים' פעם אחר פעם. אז לפטר אותם, לאלתר.

אבל איכשהו באופן קוסמי, מייד אחרי משפט אחד שיועד לגב' בוזגלו "שלא היה קורה כלום אם הוריך היו נשארים להירקב בקזבלנקה", הדיון הציבורי צלל ראש אל תוך הביב הנוסטלגי המוכר והאהוב - הגזענות ביחסי אשכנזים- מזרחים. היחסים שהם הלב הפועם של הישראליות. או, אם תרצו - הישראליות עצמה. שעליה מר מכה גלים קרא תיגר עד כדי ניסיון לערער. בכך שכרך את 'אוכלי החומוס ושותי הבורשט' יחדיו. שזה בפני עצמו הרי שערוריה.

הראשונים הם בתוך המחנה, על אף שהם ה'שוורצה', אבל אחרי הפיכת השולחן הם כבר לגמרי משלנו. אך האחרונים ? אחרונים. וכבר מזה רבע מאה דואגים כאן לבדל אותם חזק וברור כ'רוסים', שלא יתערבבו חלילה עם האשכנזים (שבאו מאותו מקום, אבל מקודם), ומחזיקים אותם הרחק מהצנטרום של הפיילה. ב'מחנות עולים' מדומיינים. ועכשיו, באמירה מתגזענת אומללה אחת, לטרוף הכל?!

מילא, אם היה רק מסמן את 'שותי הבורשט' כניגרס שהביאו למטרות ניצול ושיעבוד, או אומר להם לחזור. שזה דווקא בסדר. הגבר צודק, בתכל'ס. הכושי עשה את שלו, הכושי יכול ללכת. רק שיחזיר את סל הקליטה בדלפק.

אבל להוציא את המזרחים מהמשוואה?! ולהחזיר אותם אחרי כל מה שהם עברו 30 שנה אחורה, ולצרף אותם אל 'העולים', במחוץ לגדר?! שלא לדבר על המצב שחלילה וחס, 'העולים' עוד יוכלו 'בטעות' לחשוב שככה הכלילו אותם פנימה!

אכן היה זה רגע לא פשוט, והטריגר חולל הרבה זעם קדוש. אבל איך אומרים? סוף טוב הכל טוב. קופרניקוס מכה הגלים הושתק חיש מהר, ולאחר שהוקע חברתית בגין פגיעה ברגשות המזרחים, הגלה את עצמו חזרה לפולין להאיר לגויים. הפצע חוטא מכל עבר ונושק בכואב, וכבודם של המזרחים הונח במקומו הראוי בהיכל הישראליות. וגם המסוכן מכל עבר חלף לו בלי אפילו להתחיל לאיים. כי 'שותי הבורשט', הרגילים להתגונן מפני הרפש המכפיש המושלך לעברם בהתעלמות ובביטול, כלל לא הבחינו בהזדמנות למהפך, ונשארו שקופים להיפגע, כמו שהם. 'הם'. לעומת 'אנחנו' של הישראליו?ת, על כל מרכיביה (היוש חיים יבין), שנותרה איתנה ומלוכדת 'למולם'. משאירה אותם בחוץ, ממודרים ומודרים מהכלה וניחומים, להתבוסס בבוצה סמיכה וסרוחה, אך לגמרי שקופה, של הדיכוי מגזרי. כאילו לא היו ב-25 השנים האחרונות במבצעים ומלחמות, מעל קברים בלוויות של חברים. ככה, עם כל הלובן המושחר שלהם (מקרבות הבוץ המושלך לעברם), וכל הבורשט והויסוצקי (הזמר, לא התה), והפושקין שלהם (שבכלל חצי אתיופי). וזה טוב מאוד. שיתעלמו. ולא יזוזו, פתאום. שיישארו במקום הראוי להם, בבוטקה של הש"ג בכניסה לשערי ההיכל. בכבוד.

אבל אז, כעבור זמן לא רב, שני שוטרים ישראלים, מהשקופים בגווני שחו?ם לייט, עשו לינץ בחייל שחו?ם לאללה. 'עולה', הרבה יותר כהה ממכלוף דרעי, או מהשקופים הפרה-היסטוריים. ופתאום נעצרה התנועה באיילון. ולכולם נהיה שחור בעיניים. ואחרי המהומות, ותבערה בכיכר ההיא, שפתאום דווקא השמיעה קולות אינטליגנטיים בעברית רהוטה, רק מגרונות של דוברים בצבע אקזוטי, נשאלה השאלה:

"איך?! איך לא ראינו אותם קודם?!" קודם, הכוונה ל-30 השנים האחרונות מאז שירדו מהמטוס והצטלמו עם שרת הקליטה לפוסטר."הזנחנו את העלייה", "אנחנו לא יודעים לקלוט עלייה" שוב ושוב נשמעו אנחות פטרנליסטיות היגיוניות מכל עבר. עם המון אמפטיה כלפי 'העולים'.

אבל בשוך המהומות (של משטרת ישראל) אף אחד מההיגיוניים עדיין לא קלט.

והאמת היא שקשה להאשים אותם. זה פשוט עיוורון אינהרנטי של עמישראל לעורף של עצמו. חוסר יכולת של עין לציון צופיה להסתכל בו זמנית גם אל החצר האחורית שלה עצמה. לכן גם לא קולטים שאין זה עניין של לא לדעת 'לקלוט עלייה'. את העלייה לקלוט עמישראל דווקא יודע, ויודע מצויין. תסתכלו על הפוסטר. אבל מה שהוא לא יודע זה לקלוט מתי להפסיק. להפסיק 'לקלוט עלייה'. ולהתחיל לקבל לתוכו בני אדם.

וכדי שזה יקרה צריך להיפרד. חד-צדדית. פרידה כואבת מפוזת 'הקולט' הנעלה, שכה מרוממת ומנחמת מכאובים מהשפלו?ת ושאר חיבוטי הדרך מהפרקים הקודמים, יהיו אשר יהיו.

אותה פוזה שמעלה את הנולדים בישראל על נס (לא כולל הערבים, הדרוזים, הצ'רקסים, הבדואיים ובני 'העולים' מאז שנת 85 ואילך) וממקמת אותם בכפיפה אחת עם הגזע הארי.

הפוזה שמחלקת את בני האדם לקס?טות עם דרגות אנושיו?ת משתנות לפי צבע, מבטא, מוצא, שם הסבתא (במטבח או בסלון), ולבסוף - הוותק על פני אדמת הקודש.

הפוזה שמסרבת להרחיב את גבולות 'הישראליות', לזוז מעט הצידה, ולהכניס את 'העולים' אל תוך גבולות השיח.

כישראלים. כשווים.

ובמקום זה היא מסמנת אותם בטלאי נצחי של זרו?ת, ומכנסת לגטאות וירטואליים של 'מגזר'. ואז בפרוץ המהומות של מורדי הגטאות מחפשת את היודנראט. כדי להשקיט ולהחזיר את הסדר.

אז 30 שנה עברו מאז שסיימו השקופים של ביתא ישראל את מסעם במדבר, ו25 שנים מאז שסיימו את שרשרת החיול במשרד הקליטה, ונפרדו מהזכויות ומתעודת העולה שלהם. והם עדיין לא קיבלו את הכומתה של 'סוף מסלול' העלייה, עם סיכת הקבלה ל'ישראלים'. כומתה שמגיעה אחרי מסע עתיר קבלות (וחבלות) על השתלבות בחברה הישראלית, המובטחת בחוזה הלא כתוב איתה, שמוגש בנתב"ג לכל עולה בצמוד לסל הקליטה שלו.

30 שנה! זה המון זמן למסע כומתה! אבל שקוף שהם עדיין עמוק בתוך הזובור.

אם כן, לאור היסטוריית האירועים, עושה רושם שמחזורי הקבלה ל'ישראליות' הם בכפולות של 30. ואת הכומתה לא מקבלים, אלא לוקחים. בהפיכת שולחן או חסימת צירים ומהומות בכיכר התחריר של ההגמוניה.

ושקוף שהיא לא רוצה לשחרר. את ההשפעה המשכרת של הטלאי. שמעניקה למסמנים את כוחות העל שלהם.

ושקוף שכבר אי אפשר יותר. להישאר שקופים, בבוטקה.

אז...lissen, איגור

Whassap, my niga!

תרשום. תרשום.

אם אתה לא בסיליקון וואלי, ולא במטוס לקייב או באלי,

אז בעוד חמש שנים מהיום.

אני ואתה. על המאיידן של תלאביב

פורמים את הטלאי מהדש,

מוסרים לחברה, וחותמים - מחדש!