משחקי הסרדינים

משחקי הכס

"יש שם קרבות, אבירים, פוליטיקה, הרבה דם וסקס" סיפר לי החבר שלי, דוקטור לפיסיקה שמבין כמעט בכל דבר. "כל מה שגברים פרימיטיבים אוהבים" הוא הוסיף כשארשת של חשיבות נסוכה על פניו.
"אני לא רואה כמעט סדרות" אמרתי לו. "מעדיף לכתוב פוסטים".
"תנסה, מה איכפת לך?" הוא אמר. לא ידע שיש לי נטיה כזו להתמכרות, בעיקר לקרבות, אבירים, פוליטיקה, הרבה דם וסקס.

יישבתי לי שם על הספה בסלון.  כבר חודשיים אני במרוץ אחר הפרקים של "משחקי הכס". כל פעם אני מקלל חרישית את חברת yes שהחליטו להכחיד את ארבעת העונות הראשונות של הסידרה בתחילת יוני. אני כבר לא מדבר עם אשתי. ממתין שהיא תרדם בסלון, או שתצא לפעילות ספורטיבית כזו או אחרת. אז, אני מעביר את הטלויזיה למצב של שידור, את עצמי למצב של קליטה פרימיטיבית, מתרפק על הכורסה בכבדות, מוצא את התנוחה הנכונה, את השלווה לפרק הבא הממכר של משחקי הכס.

"אתה זוכר שמחר יש שביתה של ההורים?" שאלה אשתי תוך כדי שאני ממוקד בעריפת ראשו של כוכב הסידרה בשבועות האחרונים. "כן, כן" מלמלתי, והמשכתי להתרכז, לא מאמין שבמאי הסדרה החליט החלטה כזו מטופשת. "ומחר יש מסיבת סיום של הבן. אתה זוכר שאתה צריך לצאת יותר מוקדם?".
"ממ? אהה? ממ?" המשכתי למלמל, כשהאמירות של אשתי מתדפקות להם בשער הכניסה למוחי האינפנטילי ושני אבירים משוריינים מונעים מהם להיכנס אל תוך מרכז הבינה.
מרוב דם ונשים הבטן שלי החלה לקרקר. זה התנאי היחידי לעצור את הסדרה. נעתי בכבדות אל המטבח והכנתי לעצמי תה בלי סוכר יחד עם חתיכת עוגה.
"אני יוצאת מחר מוקדם למחאת הסרדינים" אמרה לי שוב אשתי. "אתה עם הילדים".
"מה זה מחאת הסרדינים?" שאלתי, שהרי מכורים למשחקי הכס כבר לא מבינים באיזו מדינה הם חיים. "אנחנו בכלל אוהבים טונה, ובכלל יש לי פגישות חשובות כל היום, מהבוקר ועד הלילה".
"ומה עם מסיבת הסיום של הבן?" הוסיפה אשתי. "הוא ביקש שתגיע. כבר לפני שבועיים".
"תוכלי להסתדר בלעדיי שם? יש לי פגישה שחיכיתי לה כבר חודש. היא נדחית ונדחית וסופסוף מתקיימת".

התיישבתי בתא העמוס. הילדים שלי לצידי. כולנו מלוכלכים. בגדינו קרועים ונראה כי עברו מסע ארוך של בלאי וחיכוך בתערובת של אבנים, בוץ ופסולת של סוסים. חששנו לגורלנו. השומרים שלנו, האבירים של מרין התנהגו אלינו כאילו אנחנו חיות השדה. לא היה הרבה אוכל. הבנתי את העתיד לבוא, אך לא ידעתי כיצד לנהוג. אדוארד, הלוחם השבוי שהיה לצידי עודד אותי למרוד איתו, להמתין לשעת הכושר ואז לתקוף. הוא סיפר לי שיש שומר אחד שלא מצליח שלא להרדם, ועל דרך סודית שיכולה לקחת אותנו למעבה היער. הקשבתי לו, אך מוחי היה טרוד במשהו אחר. "אולי מחר, אדי" אמרתי לו, "אולי מחר".
למחרת בערב, מייד עם הספירה הגיע ג'ים סנוו, הבן הממזר של מלך מרין. הוא נראה עצבני וכועס מתמיד. הוא הצביע על שני הילדים שלי. "לא!!!" צעקתי. אדי תפס את חולצתי ולחש באוזני שזה לא יעזור. שני השומרים נכנסו לתא, לקחו את שני ילדיי והובילו אותם למרכז הרחבה, כשקהל עויין צועק להם "בו?.בו?.".

משחקי הכס 1

התעוררתי. אגלי זיעה מבצבצים להם לצידי הרקות והלב דופק "בום, בום, בום". התיישבתי על המיטה. אור ראשון של חמש בבוקר הצליח להתחמק לו במעבר הצר שבין התריסים. הבנתי מה עליי לעשות. חיכיתי כמה דקות ועשיתי קולות של גבר ישן המתהפך לו מצד לצד. לא הצלחתי להעיר את אשתי. לחשתי קלות על אוזנה "בוקר טוב", והתחלתי ללבוש את בגדיי המיוחדים, בגדי מחאת הסרדינים. המתנתי לשעה שבע בבוקר, והתחלתי לעשות טלפונים והתנצלויות לכל אלה שלא יפגשו איתי היום בעבודה. "יש מחאת סרדינים" אמרתי לכולם בגאווה של לוחם הצדק שמתכונן כבר חודשים למאבק. "ובערב יש מסיבה של הבן שלי ואין מצב שאני לא מגיע. טעות ביומנים של הפגישות" הוספתי בגאווה שאין בה שמץ של התנצלות.

מחאת הסרדינים

צעדנו אני ואשתי ובתי הקטנה לעבר בית הספר. הגענו לשערו שהיה עמוס בהורים מודאגים כמוני. "אנחנו לא סרדינים" צעקתי, והנפתי שלט שהיה מונח שם בצד. "איפה העיתונות?" צעקו הורים אחרים. "תכתוב על זה פוסט" צעקה מישהי מהקהל. "שידעו שזה חשוב. איך אפשר ללמוד ארבעים ילדים יחד בכיתה?".
"הכל למען הילדים" אמרתי לה, ודמיינתי את ילדיי עומדים שם במרכז הרחבה, מוקפים באבירים וממתינים לגרוע מכל.

מחאת סרדינים ביס

בערב במסיבה חיפשה המורה הורים מתנדבים לרקוד עם הילדים. הייתי הראשון שהרים את ידו. כולם הסתכלו עליי. "הוא כל כך מעורב" אמרה אחת האמהות לאשתי. "בבוקר בהפגנה, בערב במסיבה. כל הכבוד לך. בעלי לא יכל להגיע ?  יש לו פגישות, והפגנות בכלל לא מדברות אליו".

חזרנו הביתה. הקראתי שני סיפורים לכל ילד. עזרתי לרחוץ את הקטנה. צחצחתי שיניים לכולם, גם לאלה שיכולים לבד. נתתי עשר נשיקות לכל אחד ואחת. הכנסתי את כל הכלים למדיח, ואפילו נגבתי את הלכלוכים על השיש עם הסחבה הזו, שצריך לרחוץ ידיים אחרי שנוגעים בה. התיישבנו אני ואשתי על הספה, וחיפשנו את הכתבה על מחאת הסרדינים בכל תחנות החדשות. "אני הולכת להתקלח" אמרה אשתי. המתנתי שלש דקות. שמעתי את המים זורמים. העמקתי את אחיזת ישבני בספה ונאנחתי על מר גורלי. העברתי את שלט הטלויזיה ל -VOD. לחצתי על חיפוש. כתבתי במהירות "משחקי הכס" ונשמתי לרווחה.

בקרו אותי בבלוג - http://diditells.WordPress.com/