עת השתחררתי מהעבודה, כלומר הגיע יום חמישי, הגעתי למסקנה המתמטית (המאוד פשוטה, אגב) שאם אני לא אנצל את הזמן המועט שנותר לי, להתוודע עוד קצת לבנות ובני התשחורת שמתגוררים בבית שלי, השנים יאגפו אותי משמאל ומימין, ואני אמצא את עצמי, בלי לשים לב, נטולת ילדים בבית: ילדים שצריך להסיע, ולהחזיר, ולכבס, ולקפל, ולהאכיל (הו, כמה להאכיל), ולדאוג שלא חזרו עדיין והשעה 5 בבוקר. אמנם זה נשמע כמו תסריט דמיוני, חלומי באספמיה ואף נחשק,  אבל כשבודקת את עצמי טוב טוב, מסתבר שאני לא ממש מוכנה ליום הזה. ממש לא.

 

לפיכך, החלטתי בספוטניות מאוד לא אופיינית, לגנוב את הבכורה (גיל: 16. מילים נפוצות: די כבר, ולא עכשיו. מצב קיומי: לא בבית), לסופש קצר, איכותי, צפוף ומהנה ביחד. לא צריך להרחיק עד קצות תבל (ואפילו לא עד צפון הארץ) כדי לייצר בועה קטנה של אמא-בת. כל מה שצריך זה מקום מקסים, שקט ופסטורלי, רצוי ליד הים, ובעיקר עירוני ונוח. הרוד'ס הרצליה החדש קלע לי בול למה שחיפשתי. לא מסובך להגיע, שני מטר מהבית, אוכל טוב, בריכה מתוקה והכי חשוב – הים שפרוש מכל הכיוונים.

 

חפירות עמוקות

התגובה הראשונה של הנוער היתה: "די, אנחנו נוסעות ביחד? יש בריכה?". התגובה השניה (אחרי שהמשקע הראשון התמוסס): "מה נאכל?", והתגובה השלישית כבר נצעקה מהחדר עת התחילה לארוז: "את הולכת לחפור לי כל הסופ"ש?".

כן, חפרתי. אבל להגנתי, אפשר לגלות שגם היא חפרה. ועוד איך. באחת מהשיחות הארוכות שלנו באותו סוף שבוע, כשאני מסתכלת על הפנים הכל כך מוכרות שלה, והיא מספרת את אחד מסיפוריה המורכבים אודות החבר/החברות/הכדורסל/הלימודים/המשפחה המורחבת – אני מנסה להיזכר מתי היתה הפעם האחרונה בה כל כך נהניתי משיחה. עם מישהו. ולא ממש הצלחתי להיזכר. כי רק כשאת מייצרת לעצמך בועה קטנה של יום-יומיים, או ערב, או אפילו כמה שעות טובות, בלי הטלפון שמצלצל או מסמס, בלי טלוויזיה, בלי אנשים אחרים שדורשים אוכל/בגדים נקיים/הסעה/תשומת לב (ושיהיה ברור, אני לא מתכוונת רק לאנשים הצעירים שמתגוררים איתי. גם האיש הבוגר בבית הוא דורשני לא פחות) – רק בדרך הזו אפשר לעצור, להקשיב, לשמוע, ולגלות שגידלת בבית, עם כוונה או בלי, אישה נפלאה. בנוסף לעובדה ולתגלית הזו, הצלחתי גם לדלות הרבה מידע חשוב ביותר אודותיה בפרט ואודות הנוער הישראלי בכלל. מסמך אנושי מזעזע.

 

הרשימה הסודית

מה לומדים בסופ"ש כזה? המידע הושג, אגב, במהלך כמה שיחות רקע חשאיות שנערכו בלוקיישנים שונים: ארוחת הבוקר במלון, ליד הבריכה, בהליכה אגבית במרינה של הרצליה (הסמוכה למלון הרודס) ועל כוס קפה קר בחוף ארנה בהרצליה. מהחשש לחשוף את המקור ו/או עניינים רגישים לבטחון המדינה, אנסה לדבר בכלליות, עמכם הסליחה.

 

1. אף אחד לא אומר יותר "זה מקום מדהים אם לא ה-". גמרנו עם זה.

2. אין יותר לא "מלך" ולא  "מלכה". רוצים להחמיא? מעתה אמרו "נסיך" או "נסיכה".

3. אנשים עשירים כנראה יותר מאושרים. הבעיה היא שאין דבר כזה עשירים. יש "טחונים", כלומר טחונים בכסף.

4. בשורה משמחת: הומו זה כבר לא קללה שמשתמשים בה. לאו דווקא בגלל הפוליטיקלי קורקט, מדווחת המקור, אלא בגלל שאף אחד לא נעלב מזה יותר. תבחרו את ההסבר שמשביע את רצונכם – מבחינתי שניהם קבילים.

5. פייסבוק? אל תחפשו אותם שם. האפליקציה, לטענתה, כבר לא קיימת במסך הסלולרי שלה כבר.

 

בחדר במלון. תמונה חשאית של המקור הבכירה שאושרה לפרסום

 

6. ווטסאפ? נחמד. סנאפצ'ט הכי טוב. אינסטגרם הוא גם אופציה, בעיקר לתמונות מהים/הבריכה, האוכל שהרגע הזמנת, מקומות מפורסמים בחול. מיותר לציין, אגב, שאחרי שקיבלתי הצצה לאינסטושים של חברותיה וחבריה, גיליתי שאכן חלקם הגדול ביקרו בחו"ל בשנים האחרונות, אבל את זה ידעתי בעיקר מתיוג המקום בו צולמו. אין שום תמונה, ולו בדל של רמז לגבי המקום בו ביקרו. מדוע, תשאלו? כי בתמונות מופיעים בני התשחורת בעצמם, ולא המקומות המפורסמים ו/או הנופים המוכרים. הילדים בעצמם הם חווית החו"ל. בסלפי מזווית גבוהה, נמוכה, שכיבה או סלפי קבוצתי.

7. דברים משמחים פחות: נערות עדיין מרגישות לחץ מסוים לקיים יחסי מין עם בני זוגן אחרי תקופת זמן מסוימת של חברות (אנחנו מדברים על גיל 15-16, כן?). מצד שני – הן מגיעות ליחסים האלה (מרצונן) הרבה יותר מוכנות, מפוכחות, חכמות וחזקות.

8.מיתוס "הפעם הראשונה" נופץ חלקית. לרובן ברור שזה לא חייב להיות מדהים לא בפעם הראשונה וגם לא בשלישית. לרובן ידוע שזה יכול לכאוב ויכול גם לא, רובן המכריע מודעות הן לסכנה שבכניסה להריון ובעיקר בהידבקות במחלות מין. הן יודעות יותר על אמצעי מניעה מאשר אמא שלי, לדעתי.

9.אלכוהול במסיבות יש. לא מעט אפילו. וזה לפוסט אחר לגמרי, אגב. כי את המוקש הזה לקח לי יותר מיומיים לפרק. עד היום אני עוד קצת מפרקת אותו, פיסה אחר פיסה.

 

המלצה: ישיבה ליד הבריכה מוציאה הרבה מידע (הרודס הרצליה)

 

10.  והדבר האחרון, שאותו דווקא למדתי בזכות עצמי ולא מהגרון העמוקה שישבה מולי:

יום אחד היא לא תגור בבית. יום אחד, בהחלט יכול להיות שהיא תגור מאות או אלפי קילומטרים ממני. יום אחד יהיה לה הרבה הרבה פחות זמן לדבר איתי או להיפגש או לנשום, בין כל הדברים שהיא תהיה עסוקה בהם. מישהו אחר, יום אחד, ישמע ממנה את רוב הסיפורים, והמחשבות, וההתלבטויות, והחלומות.

אבל עד אז – היא שלי!!!

תגיות