תם הטקס

בתור שונא טקסים באופן טקסי, ניסיתי כל חיי להימנע מההמולה שסביב הדבר. זה בדרך כלל לא הצליח לי.

הטראומה הראשונה היתה בר המצווה (אחרי הברית שאותה למזלי הרב אינני זוכר ולא הותירה צלקות או משקעים מיוחדים)

 אני לא זוכר הרבה פרט ליריעת ברזנט מכוערת וירוקה שהוקמה פרוביזורית בחצר הבית. וילד שכולם סיפרו לו שמעכשיו הוא כבר גבר, אבל הוא עומד בכניסה נבוך וגמלוני עם פלטה על השיניים, ומברך אנשים שאיננו מכיר לשלום, מקבל נשיקות ליפסטיק וצביטות לחיים מכל מיני דודות שקרבת משפחתן טרם הוכחה סופית.

אבל אם חשבתם שהשיא השלילי של הארוע היה בממולאים התפלים של מסעדת שוק ירושלמית, או בשיר מביך לכבודו שנכתב על ידי סבתא ונתלה אחר כבוד על עמוד בחצר, אז תחשבו שוב...

הרגע המביך באמת היה כאשר הוריו הכריחו אותו לעמוד בפני כולם ולהקריא דברים שכתב  למגירה (כך חשב) בפני הערב רב הזה, כקוף הרוקד לצלילי חליל. וכדי שאחיו לא יקנא הוא התבקש להפגין את כישורי התעמלות הקרקע שלו לקול צהלות הדודות. וזו היתה הפעם הראשונה בה למד אותו הילד/נער שכשמבקשים שהאדמה תפתח את פיה ותבלע אותו בו במקום, זה לא קורה בדרך כלל... אלא אם כן במקרה השבר הסורי אפריקאי זז קצת בצירוף מקרים יוצא דופן.

וכאשר הילד גדל קצת והחליט לראשונה להינשא, ממש כמו בספרי הפוסט טראומה החלו הפלאשבקים לעלות במוחו ולהציף את זכרונותיו. האלרגיה לטקסים  הצטרפה לאג'נדה הברורה שאני לא רוצה שום קשר עם רבנות ולא מעוניין בשום אקט פאגני של: שבירת כוסות, החזקת מוטות, שבע ברכות לבטלה, ושאר מיני ממבו ג'מבו שבטיים שאין לי שום קשר אליהם. למזלי הרב, אשתי דאז, גרושתי לעתיד, היתה בראש אחד איתי (אחת מאותן פעמים נדירות), וכך מצאנו את עצמנו בדרכנו לקפריסין מלווים בכמה פליטי משפחה.

הטייפ באיה נאפה ניגן את מארש החתונה כאשר ראשת העירייה חייכה אלינו והחתימה אותנו על כל מיני טפסים. השמפניה והתותים עשו את שלהם וכשחזרנו למלון דחפנו זה את זו לבריכה וכך חשבנו תם הטקס בלי חופה וקשקושין, בלי לרדת מסוסים ולהפריח יונים, בלי סידור פרחים, מדידת שמלה, שבירת כוסות וכו'.

וכך חשבתי לתומי כי הפעם הבאה בא אהיה שותף לטקס פגני ובו רב ממלמל דברים חסרי פשר, ממילא אהיה עטוף מדי בתחריכים מכדי להתנגד.

אז חשבתי... אבל ככה זה, האדם מתכנן תכנונים והרבנים מצחקקים צחקוקים. רצה הגורל ואיך שהוא בטוויסט ביזארי והזוי שאופייני רק למדינת ישראל  - האחות המפגרת של מדינות אירופה, מצאנו את עצמנו  אנוסים להתגרש בגוף הבזוי והארכאי המתקרא  רבנות    ...  

וכך אותו ילד שרק לפני אי אילו שנים סיים לזייף את טעמי המקרא ללא טעם באזניי מאות אזניים ערלות, מוצא עצמו שוב מקריא כל מיני טקסטים שאולי הקדימו את זמנם לפני שלושת אלפים שנה, אבל איזה קשר יש להם למציאות של ימינו? ומדוע בעידן של תעודות ביומטריות וסורקי עיניים, צריכים להציק לשני עדים שבמקרה הם גם הורינו, שייקחו יום חופש כדי שיעידו בפני איזה פיסח, שאני הוא ערן בן מיכאל דמתקרי ערי ושהם מכירים אותי, מכירים עלאק    .

ואז מצאתי את עצמי כמו חייל ממושמע ממלא כל מיני פקודות טפשיות: "עכשיו תגביה את הדיו והנוצה (הלווו מישהו שמע על עט? שלא לדבר על מקלדת.)", עכשיו תגיד לסופר שנתת לו את כלי הכתיבה שלך במתנה לכתוב לך את הגט (אני לא זכרתי שבאתי מהבית עם קולמוס ודיו, כרגיל מתחמנים את אלוהים).

ואז אני מפטיר כל מיני תנאים בפני מי שהיתה אשתי, ושיש לי הרבה יותר כבוד אליה מכל אלו שיושבים שם על דוכן השופטים... עד עכשיו התעלמו ממנה והיא היתה זרוקה לה מאחור , וכעת אני צריך להודיע לה שעוד רגע היא תהיה מותרת לכל גבר, כמובן חוץ מכהן ולא בשלושת החודשים שלאחר הגט, רחמנא ליצלן.  ואז אני זורק לה את חתיכת הקלף המגוחכת הזו כדי שהיא תשים אותה מתחת לבית השחי במקום דאודורנט.

אז אחרי שתם הטקס הפגני, קינחנו בריקוד הטקסי על מדרגות הרבנות.

כל זה עבר ולא עוד, ועכשיו עם בת הזוג הנפלאה שלי, החלטנו שלמרות שאנחנו מאוד רוצים להיות ביחד, שלא יהיו עוד טקסים ולא רוצים שום רבנים, גם לא של צהר וגם לא רב מגניב עם גיטרה שחזר בדיוק מבית חב"ד בגואה.

אבל אנחנו מתים אחד על השני ורוצים בכל זאת להסדיר את יחסינו כדי לקבל סוג של בטחון בעולם ארעי וגם הכרה מהבריות הקרובות לנו. וכך החלטנו בבוקרו של יום אביבי אחד לסור ולהסדיר את יחסינו בעמותת 'משפחה חדשה'. היה גם רומנטי, הרגשנו כאילו אנחנו נותנים לאלביס לחתן אותנו בלאס ווגאס, אבל היה גם הליך  בירוקרטי-משפטי  וחשוב, שסיפק לנו את כל הזכויות (והחובות) של זוג נשוי, למרות שבספח תעודת הזהות לא נהיה רשומים כנשואים...

 אז קיבלנו הכרה חצי ממסדית, בצורת תעודת זוגיות שנראית קצת כמו כרטיס תורם אברים, אבל עם לבבות (כרטיס תרומת לב). הצטלמנו עם זר פרחי פלסטיק וזהו תם הטקס... הלכנו לאכול ולשתות עראק בפורט סעיד.

זהו... חשבנו, אנחנו את שלנו עשינו...לא הולכים בתלם. "אבל מה ממי לא נציין את זה לפחות באיזשהו אופן צנוע אפילו רק הרמת כוסית? לחברים טובים? משפחה קרובה? משהו?" טוב התרצנו, אולי נעשה איזה ארוע קטן על החוף ככה, רק לציין את אהבתנו, בקטנה לגמרי....

כעבור שבועיים: טוב ממי ביררתי על ההגברה, והתאורה, צריך אישור מהעירייה וכמובן אלכוהול ובשר, אבל מה נעמוד וננפנף? אז צריך קייטרינג. ואת ההוא צריך להזמין? ואת ההיא? וזה יעלב? וההוא בכלל בחול בתאריכים האלה,  ומצאת מישהו שיביא גם זולה ומחצלות? "רגע אחד חמוד"... היא עוצרת אותי, האשה החכמה הזו, שיודעת להקריא לי בוחן מציאות מפעם לפעם כשהמכשירים שלי מזייפים. "אתה זוכר שזה בדיוק מה שלא רצינו"? כן בטח שאני זוכר. פתאום הפלאשבקים מבר המצווה שוב עוברים כנגד עיניי. "מה פתאום? אמרנו בקטנה וייצרנו מפלצת. לא צריך כלום, טוב לנו אחד עם השנייה וזה בהחלט מספיק. ועם העולם כל כך אובססיבי על טקסיות, אז שיקפוץ לנו"...  "אז לא עושים כלום?" ,"אז לא עושים".

טוב, הודענו לחברים שהחלטנו לרדת מזה לעת עתה, עד שאותם חברים טובים ומקסימים הציעו לנדב את חצר  ביתם החדש לכבודנו, מה איכפת לכם? תעשו את זה כאן, בכיף שלכם, קטן וצנוע כמו שאתם אוהבים ויש גם בריכה. "את רואה?" הכרזתי כמנצח,  "הנה הכל הסתדר"

כעבור שבוע: את שומעת? דיברתי עם חברת הקייטרינג והם אמרו שיש להם בעיה עם התאריך, וגם אחי טס לחו"ל.... והאח השני צריך לבקש חופש מהצבא...

אז החלטנו שלא יהיו יותר טקסים... אז החלטנו.

בקיצור, זהו זה... תם הטקס, זה הארוע האחרון בהחלט, בינתיים לפחות.  נראה לי שהארוע הבא שלי יהיה ארוע לב.