אם כל הקלישאות: הסיפור המקורי והגנרי של בני דור ה-Y

שנת 2018, אני בת 28. שחקנית פעורה בתחילת דרכה רוכבת להנאתי על הקורקינט החשמלי שלי, בשביל האופניים לאורך החוף של תל אביב אהובתי, בדרכי לתיאטרון הסמטה שנמצא ביפו הקסומה.

רוח מבדרת את שערי המתולתל שנמצא מתחת לקסדה צהובה ובולטת שעלתה ימבה כסף אבל אני לא מקפידה לסגור אותה כמו שצריך כדי לא להרוס את הפריזורה ואני חושבת על הערב המטורף שלפניי- הצגת פרינג' שוברת מוסכמויות עם קהל של 12 אנשים ואני ארוויח בסביבות 34 וחצי שקלים שיכסו לי את ההפוך חלש על סויה ומאפה זרדים שהזמנתי הבוקר בבית הקפה השכונתי, המיוחד והגנרי שלי. אני אומנית ואני חיה את החלום, חשבתי לעצמי.

לי מסיקה וגיל כהן. צילום: עמית אברג׳יל

חשוב לציין שאני גם נשואה טרייה שהתחתנה בחתונה צנועה המונה 780 אנשים צנועים באולם אלמוני וצנוע על שפת הים של חופי קיסריה הצנועה. הרב היה חבר שחייבנו אותו ללכת לקורס רבנים (כי יהדות וזה אבל בדרך שלנו) והשיר חופה היה- "מעבר לקשת", בעברית, בגרסת היוקליילי, בשירה ונגינה בלייב, עם טווסים חיים וזיקוקי דינור אורגניים ידידותיים לסביבה. ודבר אחרון. ההורים שלי לא מסרו אותי! אני צעדתי עם בחיר ליבי יחפה עם רגליים שמלטפות את החול כל הדרך אל האושר.

נכון אני האישה הכי מיוחדת ושונה שאי פעם פגשתם? נכון?

אבל באותו ערב יפואי חמים, אחרי שההצגה הסתיימה והקהל חזר הביתה במוניות שירות, הרגשתי קצת שאני עומדת להיחנק. מי אני ומה יהיה על עתידי? עוד לא פרצתי כשחקנית בכל העולם ואני כבר נשואה ולא רק זה. הבן זוג שלי כבר מדבר איתי על "מתי נעשה ילדים". אבל רגע! אני אומנית! אני יוצרת! אני שחקנית! אני צעירה! אבא שלי עדיין מעביר לי בביט! החיים שלי לא יכולים להיגמר.

תפסתי את גיל כהן (אחד השחקנים בהצגה וכותב בחסד) ואמרתי לו "אני רוצה מופע. אני רוצה שיצחקו ממני שיתעלפו עליי. בוא ניצור, בוא נעוף! בוא נעשה משהו שישבור ת'יקום!!!" גיל הוא אדם מאוד פרקטי ולכן מיד שלף יומן וקבענו פגישת עבודה (שוב בבית קפה שכונתי וגנרי משלו, נו מה).

ליצור קבוצת תיאטרון זה היה החלום שלי. החלום הרומנטי של ואן צבוע בכתובות גרפיטי, עם ציוד מינימליסטי שנוסע בכל רחבי הארץ ומופיע את האומנות האחרת המיוחדת והקורעת מצחוק שלו. ממש אבל ממש כמו פעם. ומה לגבי הקמת המשפחה? תמיד ידעתי שאני רוצה משפחה וידעתי שאני לא אוותר על זה אבל החלום של ילדים משלי שאני אחנך ואלביש בסטייל היסטרי, איפשהו לקראת גיל 30 הפך להיות מאיים. מאיים על אני, השחקנית הצעירה והמגניבה שרוצה להתפוצץ בבמות ובמסכים שלכם.                                   

כשיש ילדים אין חיים, בואו. אז הלכה הקריירה. ואני כבר בת 29 וכולם מדברים איתי על שעון ביולוגי ועל ביציות. אבל מה עם ההגשמה העצמית שלי? ומה זה אומר עליי? שלא תהיה לי משפחה? שאני ודולב נתגרש? אבל רק התחתנו על הים בקיסריה. הרבה מאוד קונפליקטים, צפייה הדוקה בסדרה girls (אני מארני זה ברור), ושיחות נפש עם חברות במהלך אימוני יוגה ב-40 מעלות גרמו לי להבין- אני בגיל ההתבגרות. או הגדרה יותר נכונה- אני בקושי התבגרותי שסובלים ממנו בני ובנות דורי סביב גיל ה30.

אז התגלה לפניי ריאיון של חוקר אמריקאי שחוקר את דור הY. דור המילניום. הוא דיבר שם על כמה שאנחנו אומללים כי אנחנו הדור שחי על התפר בין העולם הישן- נטול הטכנולוגיה, הממסדי, המקדש עקביות. לבין העולם החדש- מפוצץ בטכנולוגיה, המחדש כל הזמן, ושבו יש מקום לכולם והכל לגיטימי. הוא גם כמובן האשים את ההורים שלנו בזה שהם כל הזמן אמרו לנו כמה שאנחנו מיוחדים וטובים לא משנה מה נעשה. ושמגיע לנו הכל רק מעצם קיומינו- ועם האמונה הזאת גדלנו.

בום! זהו זה! הארה! בפגישה עם גיל אמרתי לו- על זה אנחנו עושים מופע! עליי ועליך ועל כל הדור המסכן שלנו. על הטינדר, על חוסר המחויבות, על החיים על חשבון ההורים, על הניסיון להיות כל כך מיוחדים, על ניפוץ המוסכמות, על הקושי בהבעת רגשות אמיתיים, על השופוני המוגזם, על החיפוש המתמיד אחר אושר והגשמה עצמית. ישבנו וחשבנו ויצרנו- גיל כתב את הטקסטים, אני הפקתי, אליעד הלחין, יעל נכנסה לתפקיד אורח צבעוני במיוחד.

צילום עמית נעים

במאי 2019 מופע ראשון בתיאטרון הקאמרי. באמת שזה היה אחד הרגעים המאושרים בחיים שלי. זה היה כמו שחלמנו. אנשים כל כך צחקו וכל כך הזדהו. אומנות טהורה. מראה לפרצוף. קורע מצחוק- והכל היה בחבילה אחת. כמה ימים לאחר מכן. אני עוד מסתובבת לי בעיר עם אבק הכוכבים הפרטי שלי. נפגשת לי עם חברתי המופלאה ושותפתי לקאסט- יעל פולמן. קפה קר בכיכר מסריק בבוהוריים שימשי. היא מחייכת אליי ואומרת "טוב את יודעת מה אני רוצה לספר לך". אני השבתי "באמת שלא". ואז היא אמרה "אני בהיריון!" משוגעת! את שחקנית! סדרות, סרטים. הרגע עלינו עם הפקת חיינו. מה את נורמאלית? איך תעשי פיתוח קול? ומה, פשוט תפסיקי לעבוד ותלכי ללדת? ומה עם כל הדברים את חולמת לעשות ועוד לא עשית? מתי נעשה אותם?

והחוצפנית הזאת. באיזו קלילות היא מספרת לי את זה. "זה החלום שלי". לא יעלי החלום שלך זה להיות שחקנית ויוצרת ויזמית ואומנית הכי מצליחה בעולם ושכולם ידברו עליך. באיזה ביטחון היא מדברת שזה לא יהרוס לה שום דבר? וכמה שאני קינאתי בביטחון ובסנטר הפנימי הזה. איזה מסובך הדור שלנו אה? מי היה פעם שואל שאלות. מתחתנים, מביאים ילדים ועובדים. ואנחנו אלה שנקרא תיגר על המונוטוניות והסאחיות. אצלנו ישאלו שאלות.

כמה חודשים אחר כך הסוכנת שלי שואלת אותי "נו מה עם ילדים?" תגידי את שפויה? את הסוכנת שלי. אני אמורה להיות מוכנה בכל זמן לעשות כל אודישן וכל תפקיד! מה נסגר איתך? אנשים בתעשייה איבדו את זה לגמרי. כל אחד נהיה לי פתאום אנושי ומשפחתי. עיצבנו אותי לגמרי. חטפתי את החלסטרה על כולם, החלטתי שאני מורדת ואז כמובן שנכנסתי להריון. כשסיפרתי לגיל הוא אמר לי "יופי אז את נכנסת לפרויקט חדש לצד הפרויקטים הישנים". בשותפות טובה תמיד צריך אחד שמסבך ואחד שמפשט.

אני והבטן שלי הופענו עד חודש תשיעי והקהל המשיך ליהנות ואני מתתי על זה שאני באמת הכי מיוחדת. וילדתי וחזרתי לעבוד ולחלום ולרצות בדיוק באותה מידה אם לא יותר. רק שעכשיו יש לי חלום ענקי נוסף- אני מאוד רוצה לישון.

אז מה אני רוצה להגיד בעצם?

שאני כל כך גנרית שאני נשואה עם ילד בן שנה ושמונה והייתי צריכה לעשות הפסקה בכתיבה כדי לטגן שניצלים? שכל כך התעצבני שחברות עם ילדים אמרו לי "אין אהבה כמו אהבת אם". והם כל כך צודקות שאני חולמת בלילה שהוא רץ אליי מהגן וצוחק? שהחיים הם לא פיקניק. והדור שלי הוא דפוק ואהוב ומעצבן ומיוחד ועדין נמשיך לחפש את הנוסחה לאושר? כן, כן, כן כל הקלישאות אצלי בחיים הם נכונות. וגם הטור הזה. הוא לא מיוחד. הוא מדובר אצל כולנו באופן כזה או אחר. וואלה לא חידשתי כלום. ואני קצת סבבה עם זה.

בקשר למופע שלנו- "דור הוואי". הצטרפו בהמשך עוד שחקנים מדהימים ומיוחדים בני הדור- רעות ועפר. ומנהלת מופע ואשת המיתוג והקריאייטיב שלנו (כי קשה לנו להתמקד)- מעיין. אנחנו חורשים את הארץ בוואן שלנו (האוטו של מעיין שחייב שטיפה כי היא אשת ארט בכלל וכל האוטו קלקר ונצנצים), עם מזוודה אחת ופסנתר חשמלי שיושב על כולנו מאחורה ואי אפשר להוציא פלאפון מהכיס באמצע נסיעה. שזה נפלא.

ואנחנו שרים ורוקדים ומצחקים את בני הדור שלנו ואת ההורים שלהם ואת האחים הקטנים שלהם ואת ההורים של ההורים שלהם וכן הלאה. כי חלמנו ליצור מופע בידור סאטירי מוזיקלי על הדור הכי מיוחד והכי אבוד. עבדנו קשה וזה קרה. אז רק אל תקראו לנו דור עצלן טוב? אז בואו למופע ויאללה דברו איתי ביי יש לי סירים על הגז יום שישי מחר.

לרכישת כרטיסים להצגה "דור הוואי" ולכל הפרטים לחצו כאן