רות אסרסאי בהריון שני: "את יודעת הכי טוב מה נכון לך. שאף אחת לא תגיד לך 'אצלי זה היה ככה"'

"לא יודעת אם באמת אתמסר עכשיו להריון, במיוחד שיש לי עוד קטנה בבית, יש לי עוד פרויקטים לסיים.בהריון הזה להבדיל מההיריון הקודם, נראה לי אני עוד אעבוד עד הקצה".

רות אסרסאי היא שחקנית טלוויזיה ותיאטרון הקאמרי, עטורת פרסים, שהובילה עד סוף שבוע 37 להריונה את ההצגה "לילה לבן" כשחקנית ראשית. בגיל 40, בהריון שני, היא פורחת מתמיד, גם במראה, גם בהישגים המקצועיים אליהם הגיעה. אירחנו אותה לשיחה אחת על אחת במהלך כנס הריון ולידה הדור הבא של און לייף ושירותי בריאות כללית.

במה שונה ההיריון הקודם להריון הנוכחי?

"קודם כל ההיריון הקודם קרה במהלך הקורונה, אמנם צילמתי פרויקטים, אבל את יודעת, יכולתי להתרכז בהריון, יכולתי ללכת לישון, יכולתי ללכת להתאמן. כשיש לך ילדה קטנה בבית וגם החיים חזרו למסלולם, אז אני עובדת פול טיים. גם בטבע שלי אני בן אדם כזה שלא אוהב לפספס, אני אוהבת לעבוד, אז זה יוצא שאני בודקת את הגבולות שלי כל הזמן. אני עובדת מלא."

במהלך השיחות המקדימות לראיון, אסרסאי לא זכרה באיזה שבוע בדיוק היא נמצאת.

"לא נעים לי קצת מהדבר הזה, זה לעשות איפה ואיפה בין ילד לילד, אבל אני מודה שבהריון הזה אני הרבה פחות מפוקסת מהריון הקודם," היא צוחקת. "בהריון הראשון הייתי מאוד מפוקסת והייתה לי תיקייה מסודרת, ידעתי בול באיזה שבוע אני, חיכיתי גם למעברים, יום שבת היה לי מעבר של שבוע, חיכיתי לזה, ובהריון הזה אני יכולה להגיע לרופא והוא אומר לי "את בשבוע 36"..."

בהריון הקודם הגעת לשבוע 42

"כמעט, 41 פלוס 4," אסרסאי מתעקשת לדייק. "היה לי כבד ואני מודה שהיה לי בסוף כאילו ואוו.רציתי שזה כבר יצא."

רות אסרסאי צילום נוי ערקובי למותג אבישג ארבל

הרשית לי לשאול את אחת השאלות האסורות: יש קרייבינג?

"כן, האמת שגם אני מרשה לעצמי, יש לי עניין עם בשר, אני לא בן אדם שאוהב בשר, וגם היו לי המון שנים שהייתי צמחונית, ופתאום כאן זה קטע מטורף, נגיד צלעות טלה זה משהו שאני לא אוהבת, אבל זו האהבה החדשה בהריונות, יש לי קטע עם שווארמה, אני מוצאת את עצמי אוכלת שווארמה לפחות 3 פעמים בשבוע."

אסרסאי נשואה יותר משלוש שנים לצחי מימון, מסעדן והבעלים של מסעדת "קאנו" הוויאטנמית בדרום תל אביב שמתמודד בהצלחה, כך לפי אסרסאי, עם הקרייבינג של אשתו ההרה.  "אני לא יודעת אם זה קשור לזה שהוא בעלים של מסעדה, הוא פשוט בן אדם שאוהב לבשל, הוא אוהב מטבח וזו האהבה שלו. אז כן, כל מה שאבקש. אני לא רודן, אבל מספיק שאני אגיד "בא לי זה..." הוא כבר יעשה."

היא לא מתרגשת מהשאלות על הריון בגיל מאוחר.

"תקשיבי, אני לא חוויתי הריון בגיל צעיר, אני יכולה להגיד שמבחינת הבשלות שלי, אני חושבת שאני בגיל המדויק לדבר הזה. קודם כל חוויתי, התעסקתי במה שאני באמת אוהבת. אני מגיעה לאיזה מקום שפנוי לדבר הזה, שזה בעיני, כן?שזה הדבר החשוב בחיים. סדרי העדיפויות משתנים. אני חושבת שבחיי זו הנקודה שהייתי צריכה להגיע אליה. אני במקום הרבה יותר שלם."

רות אסרסאי צילום נוי ערקובי למותג אבישג ארבל

אסרסאי נולדה בישראל אבל היא מכירה את המנהגים של המשפחה מאתיופיה ויש בה געגוע לשבט האימהות שנהג לעטוף יולדות אחרי הלידה.

"באתיופיה כשאישה יולדת בן אז היא נמצאת 40 יום בבית משלה והיא מתעסקת רק עם התינוק, היא לא מתעסקת בשום דבר אחר, היא והתינוק, זהו. אם נולדת בת, היא שוהה איתה לבד בבית הזה משך 80 יום. היא לא מתעסקת בשאר עבודות הבית, היא עם התינוקת והילדים הנוספים שכבר יש לה, ומתרכזת בהחלמה. גם אצלי לאימא שלי היה נורא חשוב שאני לא אזוז ואני לא אעשה, לתת לגוף את ההחלמה הזאת שהוא צריך לקבל וכן יש בזה משהו מדהים. היום זה לא מתקיים כמו פעם. אנחנו הבאנו על עצמנו את המקום הזה של העצמאות ו'אנחנו יכולות' ו'אנחנו חוזרות לעבוד' ויש לך 3 חודשים חופשת לידה."

ויש לה טיפ אחד ליולדות טריות שחשוב לה לתת. "אחרי הלידה לא להתבייש לבקש עזרה, אם יש כסף אז זה בסדר להוציא הרבה כסף על הדבר הזה, זה בסדר, מה שחשוב זה שתהיי בריאה בנפש שלך ותהיי מאושרת ואין חוקים, את יודעת הכי טוב מה נכון לך. שאף אחת לא תגיד לך 'אצלי זה היה ככה', כי זו מן נטייה ישראלית, ברור לי שזה מאיזושהי כוונה טובה, אבל כל מקרה לגופו וכל אחת מה שנכון לה. "

רות אסרסאי צילום נוי ערקובי למותג אבישג ארבל

ולמרות החזרה המהירה יחסית לעבודה, היא מצאה לה שבט משל עצמה בתל אביב.

"נוצר איזה מן שבט כזה ברחוב שלנו שכאילו הרגשתי שאני נותנת לרנה (הבת של אסרסאיה.ר.)  את אותה מתנה שאני גדלתי לתוכה. איזו שבטיות כזו. קודם כל זה הפתיע אותי ממש, זו קבוצת נשים שאני מטורפת עליה, באמת.מבחינתי גם את הדבר הבא אני מגדלת שם. זה ממש קומונה כזאת של קבוצת וואטסאפ ומתי יורדים ויש פעילות, ואז את לא לבד."

וזה לא סתם שהיא קוראת לילד.ה הבא שלה "הדבר הבא". גם בשבועות האחרונים להריונה, אסרסאי מעדיפה לשמור את מין העובר לעצמה. היא עומדת מול מאות צופים מדי ערב שרואים את ההריון מתפתח אבל שומרת עוד קצת פרטיות למשפחה הקטנה שיצרה.

אסרסאי היא בת בכורה מתוך חמישה ילדים לדניאל, גמלאי של מפעלי ים המלח, ורחל, יועצת קליטה, שעלו מאתיופיה בסוף שנות ה־70. בצבא שירתה בחיל ההנדסה, אחרי שחרורה ירדה לאילת להופיע בצוות בידור, ומשם כבר סימנה לעצמה את הייעוד שלה – להיות שחקנית. היא בוגרת בית הספר למשחק בית צבי, שיחקה באינספור הצגות ובהן בתפקידים ראשיים אבל התפקיד האחרון הצליב את האישי עם הציבורי. ב''לילה לבן'' היא משחקת את אלישבע, אמא לנער בן 18 שנעלם ערב אחד אחרי שיצא לבילוי והיא מגיעה לתור אחריו בתחנת המשטרה הסמוכה לביתה. לא ניתן פה ספוילרים אבל ההצגה הזו לראשונה בתיאטרון הישראלי עוסקת בגזענות ואסרסאי מחזיקה את ההצגה לכל אורכה על הבמה.

מתוך ההצגה 'לילה לבן'. באדיבות הקמארי. צילום: כפיר בולוטין

"זו הצגה שמשאירה אותך עם איזה חומר למחשבה, ואני כבר לא נמצאת בתמונה שזה קורה, שזה סוף ההצגה.זה מדבר על הדבר הזה שנקרא גזענות בכלל. כל אחד בסופו של דבר לוקח את זה למקום שלו וזה מה שיפה בהצגה הזאת. אנחנו נותנים פה איזה יחס ספציפי לחברה מסוימת, אבל גזענות לצערי זה תופעה שהיא הרבה יותר רחבה. באים חיילים מהמגזר החרדי או הומואים ולסביות שפתאום מוצאים את עצמם מקבלים יחס שונה, כל אחד מזדהה מהמקום שלו."

איכשהו החברה הישראלית מצליחה לא להתייחס יפה לאף אחד.

"אני חושבת שאנחנו עוד צריכים להשתפר, אנחנו צריכים להיות בבקרה על היחס שלנו אחד לשני, לקבלת האחר, לנסות להרחיב וללמוד את האחר, לצאת מהשבטיות הזו שאנחנו נמצאים בה, ולנסות ליצור פה חברה שהיא הרבה יותר מתוקנת. זה כור היתוך, אנחנו חייבים ללמוד להסתדר וללמוד את האחר כדי ליצור פה חברה הרבה יותר טובה, מקבלת, מכילה, זו השאיפה."

מתוך ההצגה 'לילה לבן'. באדיבות הקמארי. צילום: כפיר בולוטין

ובהצגה לא מסתתרים מפני המציאות שבה קשה לגדל ילדים שחורים פה, זה משהו שאת עצמך חווה?

"להגיד לך את האמת? אני מהמקום האימהי עוד לא שם, אבל אני יכולה לנסות להבין. אני לא אוהבת שאומרים 'כן אני מבינה', כשאתה לא שם אתה לא מבין, אתה יכול לנסות להבין. משהו שלמדתי בהצגה הזאת הוא שיש הבדל בין להיות גבר שחור לבין להיות אישה שחורה. אישה שחורה מול גבר שחור זה מקום פריבילגי, הם מתמודדים עם חרדה אחרת שאני לא מכירה אותה. הם כן אולי מהווים יותר איום וכאלה, אבל אני יכולה לנסות להבין את זה מהמקום הזה שיש לי אחים, יש לי שני אחים שהם בנים וכאילו בעקבות ההצגה הזאת פתאום נוצר שיח שהם מבינים שהם צריכים להתהלך אחרת, להתנהג אחרת."

והבית הזה שגדלה בו הוא העוגן שלה. "אני באה מבית שגידל אותם שווים בני שווים וזה, אבל להגיד לך שאימא שלי לא עם חרדה כזאת? כן, היא פשוט לא מוציאה אותה החוצה. זה משהו שקיים. אי אפשר להתעלם מזה. אני לא אוהבת שאומרים "לא, זה לא קיים", כן, יש להם חרדה שהיא אחרת. את יודעת, לראות גבר שחור שיושב בסביון, זה יביא משטרה, ראינו את זה. אלה דברים עצובים וזו תופעה שאנחנו צריכים ומחובתנו כחברה לעקור אותה."

את אופטימית?

"אסור לנו לאבד אופטימיות, כן, אני אופטימית."