שיחה עם הציירת דפנה ערוד
מאת מיכל שמעוני .ציירת
מתוך המגזין הוירטואלי של האתר אמנות מרוממת.
 

 


מיכל שמעוני ודפנה ערוד

אני במרוץ ציירות
נגד הדם נגד הזמן
הציור המושלם.
נגד החולי שוחה משוגעת
להגיע מוכת כתמי צבע לחוף
לאהוב את הבד לאבד את הדעת
להטביע את ריק הלבן במו נוף
מכושף ורקוע כמעט וטובעת
ריקוד המכחול השיכור לאין סוף

דפנה ערוד 

אני עולה במדרגות אל דירת הגג התל אביבית של דפנה ערוד הציירת הידועה עוד משנות ה 60
בין ציירי קבוצת העין השלישית.

דפנה פותחת את הדלת, תמירה וזקופה נאה כתמיד.
הבית שלה שוקק חיים, חתולים,כלב, המון יונים שמתעופפות לפקודתה אל הגג, הבן והבת שבאים לבקר והבת המאומצת .
הקירות מכוסים בציורים. עצים מאורכים בכחולים עמוקים וזהב,נשים קסומות ,בתוליות וחושניות והרבה ירוקים,עלים ויערות.האש בוערת באח
אני מרגישה כמו בבקתה ביער אגדי ,הכול צבעוני וחמים.

דפנה מכינה לנו תה מעלים שנקטפו מן העציץ בגג הפורח ואני קצת דואגת. אני יודעת שלמרות שלא רואים עליה,
עברו על דפנה הרפתקאות לא נעימות בשנים האחרונות.
הרעלת צבע קטלנית בעקבות עבודה על ציור ענק של 40 מטר מרובע, התקפי לב, סרטן. מה לא ?

מה שלומך ? אני שואלת.
 
אה, כל כך הרבה דברים אצלי מקולקלים שזה מדהים שאני עדיין פה. 

את פוחדת ? 

לא היא עונה, זה יהיה ממש בסדר איתי.

למה את מתכונת ?

לא מבינה אנשים שמפחדים למות, איך הם לא מבינים שיש בורא לכל. מה הם חושבים, מאיפה באות האצבעות,העץ ,השמיים ?
זה כאילו היו באים להתארח בביתי והמקרר היה מלא,הסדינים מוצעים ונקיים הגג פורח ורק בגלל שאני לא שם, יחשבו שאיש לא דאג לכל זה, לא הכין את כל זה עבורם. ואותו המארח שדואג לנו כאן ברור שהוא גם ידאג לנו אחר כך 

והעיקר לא לפחד כלל, כשאנחנו מפחדים זה מפריע לנו להתייחס לכל זה בכבוד, כמו אורחים. בחוצפתנו אנו חושבים שזה שלנו. 

וואו,אני חושבת, באתי לשאול את דפנה שאלות על אמנות . מה אני עושה ? אבל אני מרותקת, 
אין הרבה אנשים שידברו בכזאת חופשיות על כל נושא ובמיוחד על מוות.
אני חייבת לשאול עוד כמה שאלות שמטרידות אותי כמישהי שמתחילה להתקרב לגיל הזה לפני שנדבר על ציור.

איך זה להזדקן ?

אמנם דפנה נראית צעירה ויפה אבל ברור שהייתה ממש הורסת, אני מסתכלת על צילום שלה כשהייתה דוגמנית הבית של אליזבט ארדן ? מלכה, יופי יוצא דופן.                                                                                                                     דפנה אומרת לי: אני מרגישה שזה כמו המעדן האחרון שלי ומוטב שאיהנה. לכל דבר יש טעם חריף יותר,מהנה יותר והשלווה שיש בידיעה שאם זה יגמר זה אך טבעי עושה את מה שעדיין יש למתוק במיוחד.
התפקיד בו אנחנו נדרשים להיות הכי אמיצים בחיינו הוא שלב ההזדקנות.
זה לא שאני סובלת או מרגישה חולה, לפעמים אני עייפה

את לא מתבאסת מזה שאת עייפה ? אותי זה מדכא .

לא מדכא אותי בכלל היא אומרת. זה הסרט של חיי. הדבר הטוב ביותר שאני יכולה לעשות זה לבחור את הדמות שאני משחקת פה. אני יכולה לבחור את הטקסט, התנאים מבוימים מלמעלה אך התגובה כולה שלי.
אם אחרי המוות באמת רואים את סרט חייך אני רוצה שיתחשק לי למחוא כפיים.

והנה אני מגיעה לציור. האם יש לך איזה מסר בציור או תחושת שליחות ?
שליחות ? לא צריך להגזים. אולי שליחות להבין איפה אני נמצאת ומה קיבלתי. להבין מהי הכרת תודה,עזרה ,נתינה ושותפות גורל. אם כל אנשי השבט עובדים ובערב נפגשים סביב מדורת השבט, אולי השליחות היחידה היא להביא את עבודת יומי: שתהיה משהו שמעשיר את נפשם.שכשמישהו בא אלי הוא יצא יותר מבסוט משנכנס.

אני מציירת כעדות ליופי,כהכרת תודה. לא פוחדת מקיטש כמו הרבה אנשים. אולי ציור גופות שסועות נחשב ליותר אמנותי אבל שתי נשים יושבות בגינה ברגע של חסד זה לא קיטש.
אני מציירת ספות לעיניים. מקום שנעים לשהות בו. ציור מלנכולי קונספטואלי ,טוב ככל שיהיה עדיין הוא כמו ספת מסמרים. לא נוח. שמת לב שמיקומו של האף לא השתנה על אף פיקאסו?
למה שלא יהיו לנו כמה רגעים של חסד באוסף הפרטי שלנו, בבית שלנו ?

רוב השנים הרגשתי לבד, כשהתעקשתי לצייר את היופי בזמן שהרוב ניסו לצייר את מה שנחשב כאמנות, אמנות שקנו בהון והנכדים שלהם יזרקו לפח. הרבה אנשים לא קונים אמנות מאהבה אלא כהשקעה כספית.

היו לי גם ציורי מחאה על התעללות בילדים וגם הם תמיד היו יפים.
מה שלא נוגע ללב הוא לא אמנות. עכשיו האמנות חוזרת בצעדים חששנים, אמנות היא ממלכת הרגש.

משום מה מנסים להמציא את העולם מחדש ולשנות אותו כל הזמן. עדיין לא הבנו היכן אנחנו באמת נמצאים.

אתה הולך לתערוכה ומקווה להתרגש, זה המינימום, אך יוצא בהרגשה שאתה טמבל.
אומנים מקבלים חלל ענק,תקציב מדהים ומפזרים חצץ וערימות חרה. ראיתי כזו תערוכה
במצב האנושי שום דבר לא השתנה, עדיין מרגש לראות תינוק עם אמו, ללכת על שפת הים,
 להיכנס לתוך יער. עדיין לא מיצינו את מה שיש פה.

כן, אני אומרת, אני מחפשת אמנות שנותנת תקווה ,השראה ועידוד. אני מעריכה אמנות מכל הסוגים אך על קירות ביתי אני לא רוצה משהו שידכא אותי, מספיק לי החדשות והעיתונים
,בהיכל הפרטי שלי אני רוצה אושר ,יופי ושמחה.

עוד הרבה שאלות אני רוצה לשאול את דפנה,בכל מקרה יצאתי עם המון חומר למחשבה
צבעוניות שמלווה אותי כל הנסיעה והשאלה ?מה הסיפור מאחורי ציורי הנשים באמבטיה.

ואני מציירת את פרחי התפוח האלו
הלבנים
נכנסת לתוכם שוב
מרפרפת
נועצת מבט מהפנט
עוצמת עיניים
חורטת אותם על לוח ליבי
פרחי תפוח לבנים בבת עיני
עד
שאפילו ניחוחם עוטף אותי
בריח החי העדין
מתוך הטרפנטין
 

דפנה ערוד

 

בערוב ימי אבין את כל השיעורים


מוכנה אבוא לדלת סוד המוות
כל דקה תהיה מרחב הפלא שהינה
כל נשימה ערסול למרומים.
בערוב ימי לא אתערב בכעסים
לא אבאר ולא אסביר שום תוכחה
רק נחמה ואהבת חיים
ובעיקר תודה נוצצת בין ריסים.
מכאן אני שולחת לי ברכה:
אני רוצה למות שמחה.

דפנה ערוד

להרשמה למגזין האמנות לחצי כאן