עוד פוסט על הנקה
הפעם הראשונה שהתיישבתי להניק את הבן שלי היה כ 24 שעות אחרי שילדתי. מכיוון שילדתי בניתוח קיסרי לקח זמן עד שאפשרו לי להניק. מאוד התרגשתי ובאיטיות מהולה בכאב הזזתי את עצמי מהמיטה לכסא ההנקה. החזקתי את האפרוח הזה בידיים, ניסיתי להזכיר לעצמי את כל מה שקראתי בספרים ובאינטרנט, קירבתי אותו את החזה שלי, חיכיתי שהקסם יקרה ו... כלום. לא קרה כלום. גורנישט. הילד דחף עם הלשון והתחיל לבכות. אוקי. אין בעיה. זה צפוי. כולם אמרו שזה קשה. קראנו לאחת האחיות שנכנסה, צעקה עלי שאני מחזיקה אותו לא נכון, דחפה באגרסיביות את הציצי שלי לפה שלו והלכה. הילד המשיך לצעוק. זה נגמר בסימילק.
חדר הנקה בבית החולים, ארבע לפנות בוקר. אני כבר הולכת טיפה יותר זקוף. מתיישבת בין האמהות, אוחזת בתינוקי ומביאה אותו לתנוחה שלמדתי. שוב, לאחר שנייה הוא מתחיל לצרוח. סביבי, כל האמהות מתבוננות בשלווה ובאושר ציורי בעוללם הקטן בשעה שזה גומע וגומע. אני מקנאה.
חזרה בבית. חיפושים אינטנסיביים אחר יועצת הנקה שיכולה להגיע מעכשיו לעכשיו כי אמנם הוא אוכל, אבל הבן שלי באופן קבוע מפסיק לאחר דקה ומתחיל להיות חסר מנוחה. במקביל, כאבים בלתי נתפסים בפטמות. מגיעה יועצת הנקה חמודה. היא מלמדת אותי להניק בשכיבה ובכל מיני תנוחות חדשניות. הוא אוכל ונרדם. אחרי שהיא הולכת, אני מנסה ליישם את הטכניקות אבל מהר מאוד אנו חוזרים לאותם דפוסים של אכילה קצרה ובכי. הלחץ שלי מתגבר. האנשים הקרובים סביבי, שאינם מרכיבים את משקפי ההורמונים ועדיין רואים את העולם באופן מתון וריאליסטי, שואלים אם לא ארצה מדי פעם לתת לו בקבוק כדי להרגיע את החשש שהוא לא מקבל מספיק אוכל, אבל אני לא מסוגלת לשמוע את הקולות האלה. אני מתוסכלת מאוד מחוסר ההצלחה שלי ומרגישה שמשהו לא בסדר באמהות שלי בזה שאני לא מצליחה.
לפעמים זה הולך לפעמים לא. הדפוס קבוע, בדקה הראשונה הוא שותה. לאחר מכן, מפסיק ונהיה חסר שקט. אני נלחצת יותר ויותר. לא ברור אם הוא מקבל מספיק חלב, ויש לי כל הזמן את הפחד שאני לא מצליחה לייצר מספיק. מצד שני, בכל פעם שאני עושה השלמה של מטרנה, אני נלחצת עוד יותר כי הבהירו לי שאם הוא יתרגל לבקבוק, לא אצליח בהנקה. אני נפגשת עם עוד שתי יועצות. מרגישה שאני כבר מכירה את כל התנוחות. מצוקה.
הכי קשה זה בחוץ. אני לא מסתדרת עם הבד המצחיק הזה שאמור לכסות אותי, וכשהקטנצ'יק הזה צורח באמצע בית קפה, זה כבר לא מעניין אותי. הולכת ליועצת ההנקה של איכילוב- המלכה האם של יועצות ההנקה. היא מלמדת אותי עוד כמה טריקים ואומרת שהוא יונק נפלא. אני עדיין בוכה הרבה. גם הוא.
וכך זה המשיך. לאט לאט, ברוב הימים הוא יונק ללא השלמות של תחליפי חלב, אבל זה תמיד קשה וכמעט תמיד מסתיים בבכי שלו במקום ההרדמות המבורכת הנופלת על רוב התינוקות. חופשת הלידה התקדמה לקראת סיום (כמובן, בדיוק ברגע שהוא נהיה קומוניקטיבי וחמוד במיוחד). האובססיה המשיכה והתעקשתי לשאוב, למרות שהגוף שלי ייצר מעט. בבדיקה שגרתית בגיל חצי שנה, התגלה שהבן שלי לא עולה במשקל וההנקה דעכה במהירות.
אבל, עשיתי את זה. חצי שנה. האם זה היה שווה את זה שהילד שלי חווה אותי בוכה כל הזמן, בלחץ מזה שהוא לא מתנהג כמו שהוא אמור ופשוט בדיכאון? לא יודעת.
עברו כבר שלוש שנים מאז הסתיימה חופשת הלידה שלי. תקופה רחוקה ומורכבת שאני נזכרת בה בעיקר כשאני רואה כתבות ופוסטים על הנקה. לאחרונה שוב קראתי פוסט של מישהי שמאוד מעודד להנקה וזה שוב הציף אותי בהמון תחושות, מכעס ועד גאווה. אין ספק שהנושא הזה מעורר המון תחושות מצד כל אמא- בין אם הניקה או לא. מצד אחד, יתרונות ההנקה ברורים ומוכחים. כיום, המגמה בקורסי הכנה ללידה ובמחלקות היולדות היא "לעודד" עד כמה שאפשר על היולדת להניק, ובצדק. ובכל זאת, יש עולם שלם של קשיים שאינם מקבלים מספיק במה בתוך הנרטיב הזה. יש נשים שקולן לא נשמע. זה נכון שכולם יגידו "זה קשה בהתחלה, אבל זה עובר". נדמה לי שהאמירה הזו אינה מתחילה לתאר את הקושי שחלקנו מרגישות. ברשת מסתובב הביטוי "טרור ההנקה". ביטוי קשה וחריף שאני משערת שקשה למעודדות ההנקה למיניהן- בין אם מעודדות מקצועיות כיועצות או פשוט נשים שמביעות את דעתן בבלוגים או פורומים- להזדהות איתה. מה שאפשר ללמוד מזה זו העוצמה שבה כל אם טרייה חווה כל המלצה שאמורה להיות לטובת הילד שלה.






React to WordPress